>  > 

את, המורה שאהבתי / יעל

לקח לי זמן להבין שאני מאוהבת בך. זה לא היה קל וזה אפילו היה די אכזרי, כי הייתי צריכה לקלוט שאני מאוהבת במורה שלי, בחברה טובה שלי, באישה מבוגרת

המורה,

ענתי,

אז אני יושבת כאן ומנסה לכתוב לך. את הרי לעולם לא תקראי את זה, אבל אולי פשוט לכתוב לשם הכתיבה עצמה. אולי יש במילים כדי ליצור המחשה וצורה לכל אותם רגשות אמורפיים שמתרוצצים בי מאז שהתאהבתי, לראשונה בחיי.

הייתי צעירה מאד, תלמידת תיכון חייכנית ומצטיינת, עם הרים של חברים וחברות שסבבו אותי דרך קבע. זה היה בערך באמצע כיתה י', בשיא ההתרגשות והלהט של גיל ההתבגרות המתועב אך הבלתי-נשכח, כשהבנתי שאני מאוהבת בך. במורה שלי. התאהבתי במורה שלי לפסיכולוגיה. כמה מוזר לכתוב את זה. מכל האנשים בעולם הזה, בך. ואני, אז עוד לא בת שבע-עשרה, בקושי יודעת עוד מה אני, פתאום מתאהבת באישה, באישה מבוגרת, יפהפייה, חכמה.

מאוהבת, מי בכלל ידע מה זה. מאוהבת לפי מה שהיה מוכר לי היה צלצולים של פעמונים שמלווים נשיקות וציפורים של סינדרלה שאוחזות במקורן בהינומה צחורה. שום דבר לא תאם את המציאות החותכת של האהבה כפי שהתחוורה אליי, אותה מציאות שאילצה כל נים בגופי להתוודע אליה עד כלות, להרגיש ולכאוב אותה עד כלות.

בהתחלה חשבתי שזו האינטליגנציה שלך שמשכה אותי כל כך, החן והקסם שלך כשאת מסבירה דברים. אחר כך התווספו להם המבטים המיוחדים רק לשתינו, הדיונים והשיחות שלנו אחרי השיעורים, ואפילו קוריוזים שלנו שהיינו מחליפות בהיחבא, בצורה סמויה, בין ההערות שלך במבחנים שלי.

מתי בדיוק ההערכה העצומה שלי אליך הפכה לאהבה אני לא יודעת לומר. פסיכולוגיה היה המקצוע שהכי ריתק אותי בבית הספר, וזה די נדיר שאהבה למקצוע תתאחד בצורה כזו מושלמת עם המורה שמעבירה אותו ועם מהלך השיעורים. בדרך כלל אחד הגורמים האלה משתבש. אבל כבר מהשיעור הראשון אתך, ענת, ידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה כשבחרתי במגמה שלך. אם הייתי יכולה לקחת את כל זה אחורה עכשיו...

על מי אני עובדת. בחיים לא הייתי משנה את הבחירה הזו. שיעורי פסיכו' נתנו לי הרבה יותר משתלמידה בכלל יכולה, טכנית, לספוג ממוסד חינוכי. אולי אפילו יותר מדי.

בהיותי אדם רגיש, מאד רגיש, הרי שכל סוגיה שבה דנו בשיעורים הללו חדרה לתוך חיי ועיצבה אותם מבפנים. והפעולה הייתה הפוכה – כל פרט בחיי, בהתנהגותי וברגשותיי התאים והשתלב אל תוך השיעורים, הכל במסווה של לימודים, והתעניינות שהפגם היחיד בה היה היותה זרועה באמוציות יתר על המידה.

ואז התחלתי להכיר אותך. בהתחלה בתור מורה, מורה מדהימה שאין אדם בכיתה שלא סגד לה ולאינטליגנציה המעלפת שלה. ואיך לא, גם יפה בצורה לא רגילה. כמה פעמים פוגשת תלמידה בחיים שלה מורה צעירה בת 29, שנהנית מהעברת השיעורים כמעט כמו שאנחנו נהנינו לספוג את האדרנלין והחן שלה, שנראית טוב כל כך שחצי מהכיתה הורכבה מבנים-מתבגרים-מזילי-ריר.

ולא ידעתי שאני לסבית. אני עדיין לא יודעת. וחוסר הידיעה היווה גם מטבע הדברים חוסר מוכנות מוחלט להתמודד עם מה שקרה אתך.

אחרי שההיכרות שלנו כמורה-תלמידה מוצתה (מה זה מוצתה, היא לעולם לא תוכל להתמצות, עד היום היא לא מוצתה, איך היכרות יכולה בכלל להתמצות), התחלנו לדבר. והרבה. היינו מדברות אחרי השיעורים, בהתחלה על פסיכולוגיה ואחר כך – טוב, עדיין על פסיכולוגיה, רק שהיא כבר לא הייתה תיאורטית כל כך; דיברנו עליי. על מה שאני עוברת, על ההתמודדויות שלי, אפילו סיפרתי לך על הלבטים המיניים שלי. ואת, ענתי, את קיבלת את הכל באהבה, בחום, ייעצת ותמכת, היית תחליף לאמי ולאבי, שמעולם לא היו דמויות בולטות בחיי.

את גרה רחוק ממני, ולכן תמיד היינו חייבות לקטוע את השיחות שלנו, כי היית חייבת לרוץ הביתה להכין אוכל לילדים שלך. בשלב מסוים שמתי לב שפחות ופחות בוער לך לרוץ, עשה רושם שאת מרגישה מאד נוח איתי, וגם אני אתך – היינו יושבות בכיתה, לבד, ומדברות על הכל. בעיקר עליי, אבל זה לא הפריע לי. ידעתי שקשר כזה עם מישהי שהיא מורה שלי לא יוכל להיות הדדי.

כיום אני מצטערת שלא הצבת לי גבולות באותו הרגע, שאחרי שהשיעור נגמר לא אמרת לי שאת הולכת הביתה, למה המשכת לדבר איתי עד מאוחר, כל פעם, עד שהיה מאוחר מדי...

אני לא יכולה להאשים אותך. זו אני שפיתחתי ציפיות, אני שההערכה שלי אליך יצאה מפרופורציות ומכל גבול אפשרי, אני שנתתי לעצמי להתחיל להימשך אליך, להתאהב בך.

רציתי לדעת עליך יותר, כל דבר שאת עושה, כל אדם שהיא קשורה אליו. זוכרת איך שאלתי כל הזמן? אמרת שאני האדם הכי סקרן שפגשת מעודך. את גרושה וסטרייטית. את החלק האחרון כנראה לא הפנמתי עד הסוף, והגעתי למצב שבו התחלתי לחשוב עליך בתור בת זוג
.
זה טיפשי כל כך, אני יודעת, אבל כנראה שבתקופה הזו כל כך תרתי אחר אכפתיות והערכה שהכל התבלבל לי במוח ולא יכולתי עוד להפריד בין אדם שאכפת לו ממני ודואג לי לבין אדם שאוהב אותי.

הייתי עיוורת לחלוטין לכל אדם מהשכבה שלי שהתעניין בי, החברות שלי לא הצליחו להבין למה אני שבה ודוחה הצעות. גם אני לא הצלחתי.

כמובן שידעתי, ואני עדיין יודעת, שאת לא מאוהבת בי ולעולם לא תוכל להיות. אבל הרציונאל כנראה לא משרת כל כך ילדה מבולבלת בת 17.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...