מעיל העור, מפריד בינינו בנוקשות מרחיקה. צילום: Robert Sheie, Flickr.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

כתוב בעור

הרוח הירושלמית הקרה אליה נקלעתי, כמעט בטעות, היוותה זרז נוסף להיצמד אל גופה של טלי. בחיבוק החמים שלה, פתאום הרגשתי במעיל העור שלה, המפריד בינינו בנוקשות מרחיקה

ואז טלי חיבקה אותי. הרוח הירושלמית הקרה אליה נקלעתי, כמעט בטעות, היוותה זרז נוסף להיצמד אליה. 

גופי פגש בנוקשות של מה שהבחנתי בו עוד קודם וניסיתי לא להבחין - מעיל העור שלבשה. כפות ידיה החמות נצמדו אל שכמותיי.

התנתקנו.

"מעיל עור," אמרתי לה בנזיפה כאילו מבודחת, ועשיתי באצבעי תנועת נו-נו-נו.

"כן, אני אוהבת אותו," אמרה. עיניה הירוקות תאבות-החיים חייכו אלי.

שתיים או שלוש שניות שתיקה.

"אני עברתי לטבעונות", אמרתי.

"באמת?" טלי אמרה. ואז ברבע התנצלות: "אני לא מצליחה לעשות הכול כמו שצריך."

הנהנתי בראשי בהבנה.

האם אני מצליחה לעשות הכול כמו שצריך? כמובן שלא.

שוב התחבקנו. היא אימצה אותי אליה בחמימות נעימה. ניסיתי לא להתייחס לנוקשות הזאת שחצצה בינינו. ונישקתי אותה על לחיה, על העור החי החם של לחיה.

הגעתי הביתה לקראת חצות. כלבתי ג'סי השתעלה מאוד. הוצאתי את קופסת הבשר מהמקרר, פתחתי, לקחתי קצת בשר בכף ידי, דחפתי לתוכו את הכדור נגד שיעול והגשתי אותו לסמרטוטונית שחיכתה בציפייה, כמעט רוקדת מרוב התרגשות.

רגע לפני השינה אני מזכירה לעצמי שהשמפו שלי נגמר, ושאני צריכה לשאול את אילה איזה שמפו לקנות, כדי לוודא שהחברה אליה הוא שייך לא עשתה ניסויים בבעלי חיים.

אני מלטפת את ג'סי ואת מופי, שני הקרניבורים האהובים עלי, מכבה אורות ונכנסת למיטה.

* * *

אנשים אוכלים את בעלי-החיים ונהנים מטעמם. אנשים פושטים את עורותיהם ולובשים אותם, כדי להגן על גופם שלהם מפני הרוח והקור. ואילו אני, כך מרגיש לי, צריכה להגן על עצמי מפני הכאב של האחר.

הכאב שאני מרגישה, אינו הכאב שלי. זה הכאב שמחוצה לי שאני מזדהה איתו, שאני חווה אותו. האם ואיך אני יכולה להיות אמפטית (עלק) ומשתתפת בסבל החיות, אבל לא להזדהות איתן? התהיה הזו עולה בי לפעמים, במהלך סדנאות הכתיבה שאני מנחה. אני שומרת על מרחק, לא לוקחת את הכאב אלי, לא חווה כזאת תחושה עצומה של חוסר אונים, גם כאשר המשתתף/ת מאוד נואש ואבוד. כלומר, אני חווה, אבל בכל זאת, מרחוק. מבולבל לי.

אבל כשזה מגיע לבעלי-החיים, קשה לי לעצור את הרגשות מן החוץ והם חודרים פנימה. קשה לי לבנות קיר שקוף סביבי, קשה לי לעצור את הכאב מלהכנס. כל החיות המעונות מתפרצות אל תוך קרביי ביבבה איומה.

* * *

כשהכאב מכה בי, אני נזכרת בספר "35 במאי" של אריך קסטנר. בעיר העתידנית הסופר-מודרנית שיש בה חדשות שנכתבות בשמיים ואף אחד לא עובד למחייתו ומכוניות מובילות את האנשים ממקום למקום רק על ידי אמירת היעד בקול. אז, שם פתאום מתרחשת קטסטרופה איומה - כל החדשות נמחקות מהשמיים, כל המכוניות מתחילות להתנגש זו בזו ו - האסון הגדול מכל - כל הסטייקים והנקניקיות זורמים דרך צינור מתכת והופכים בחזרה לחזירים ופרות.

חזון תחיית המתים של בעלי החיים, שחוזה מי שכותב (בספר הזה או באחד מספריו האחרים, אינני זוכרת) שהוא יודע כמה זה אכזרי לאכול בעלי חיים, אבל מה לעשות, לו רק ידענו כמה הסטייקים טעימים לחיכו.

כן, אני מבינה. אני מבינה ומודה: אני מתגעגעת לחביתה טובה. אני יושבת בבית הקפה, קוראת בתפריט והריר עולה לי. ואז באה בחילה קטנה וחדשה במעלה הגרון. גם מהמחשבה על סבלן של החיות האומללות, אבל הבחילה גם פיזית. חביתה זה מאכל די מגעיל בעצם, לא?

ופתאום עולה לי זיכרון ילדות. הבית הישן שסביבו חצר מטופחת בכלות ופרחים ריחניים, ובתוכו חדרים רבים מסויידים לבן בוהק שתקרותיהם גבוהות. קולה החמים של סבתא חנה החגורה סינור לבן מעוטר באיורים כחולים: "אפרתי, בואי נאכל ביצה עין." הים הלבן הדוחה הרוטט, והעין הצהובה הרוטטת השוחה במרכזו. כמו מין חיה דוחה. כמו השמש שדלוקה בשמים בעוצמה רבה. מסנוורת הרבה יותר מדי ביום קיץ שרבי ולח זה. למרות שבבית הגדול נעים וקריר יחסית.

אחר כך סבתא תגיד: "בואי אפרתי, נראה כמה גדלת אחרי שאכלת את הביצה." אני אלך ואעמוד צמודה לקיר שבהול, עליו יש כבר סימונים שסבתא סימנה בעבר באמצעות סכין. סבתא מניחה כף יד על ראשי ובידה השנייה מסמנת בעזרת הסכין סימון על הקיר. אני מסתובבת וסבתא אומרת: "את רואה אפרתי? את רואה שגדלת?". 

ובחזרה לבית הקפה, ולתפריט, ולבחילה, אני יכולה לסמן לעצמי סימן חדש באוויר ולומר לעצמי: גדלת.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...