עוד בתרבות ובידור
 >  > 

אלמודובר מתמתן, קיטאנו מלהיב

דן לחמן צפה בסרטים "חינוך רע" בבימויו של אלמודובר ו"זאטואיצ'י" בבימויו של קיטאנו. אלמודובר השתנה וקיטאנו עושה בית ספר לטרנטינו

"חינוך רע" / ביים: פדרו אלמודובר

האם אפשר להגיד על במאי שככל שהוא נעשה קולנוען טוב יותר, כך סרטיו נעשים פחות מרגשים? מסתבר שאפשר.

דבר לא טוב קורה בסרטיו האחרונים של פדרו אלמודובר. סרטו הקודם, "דבר אליה", בישר שינוי בתפיסה הקולנועית שלו. סרט אינטלקטואלי יותר, חכם אך קר יותר, ומנוכר יותר מסרטיו הפרועים עד אז. כעת הוא פוסע צעד קדימה, ובסרטו החדש "חינוך רע" הוא חוזר לסצנות מסרטו "חוק התשוקה". אלא שהפעם באיפוק רב. מה שהיו בעבר סרטים רגשיים, בעצמם הופכים להיות לסרטים על הרגש.

מאז הסרט "שמונה וחצי" של פליני, שהוא אחד מחמשת הסרטים הגדולים בכל הזמנים לטעמי, בו הבמאי התעסק בביוגרפיה שלו בכמה וכמה רבדים - המציאות, העבר, הפנטזיה והעיבוד האמנותי של חייו - כמה במאים ניסו לעשות את ה"שמונה וחצי" שלהם. אף אחד לא התקרב למקור של פליני.

בדומה לפליני, גם אלמודובר מנסה לספר את סיפורו בכמה רמות, ויש להן אפילו מקבילה בחינוך הקתולי שלהם, שבא לידי ביטוי בסרטיהם. יש להניח שסרט זה הוא ביוגראפי בעיקרו. יש בו סצנות שהופיעו בסרט "חוק התשוקה", כמו ביקור הטרנסית ( כרמן מאורה, שם) בכנסייה בה הייתה פעם ילד מקהלה שפותה על ידי הכומר. כאן חלק גדול מהעלילה נסב מסביב לסיפור זה.

"חינוך רע" הוא סרט מורכב מדי מכדי לנסות להתייחס לצד העלילתי שלו. יש בו מציאות ופנטזיה, השתקפות של החיים בעשיית סרט. סיפור הסרט הוא מורכב וכולו שכבות שונות של התייחסות, הן לחיים והן לאמנות, הן ליצירה והן ליחסי מין. מכיוון שיש בסרט תפנית שלכאורה אמורה להפתיע, אם כי היא מתבהרת לפני סוף הסרט, בערך במרכזו, אין טעם לנסות ולספר את העלילה. בפשטות, צעיר מגיע לבמאי עם סיפור שכתב על ימי נעוריו בפנימייה דתית, שם הוא התאהב באחד הנערים. טענת הכותב שהבמאי של היום הוא אותו נער מאז. וחלק ממה שנראה על הבד הוא שיחזור של אותו עבר, אך אולי גם כבר השתקפות הסיפור בסרט שיעשה לפי הסיפור. זהו נושא מורכב ומעניין. לכאורה, סרט חכם מאוד.אינטלקטואלי. מה שחסר והולך ונעלם הם השיאים הרגשיים שהיו בסרטיו המוקדמים של אלמודובר. אי אפשר לטעון שלא נהנים מ"חינוך רע", אך גם לא ממש מתפעלים או מתלהבים ממנו; לא רוצים להדבק למסך כמו פעם אלא מהנהנים בראש וחושבים "כמה חכם נעשה האיש הזה".

עם זאת, בסרט משחק השחקן המקסיקאי המדהים גאל גרסייה ברנאל. הוא כאמן גם יפה וגם מוכשר, שאם ימשיך וישחק בעוד עוד סרט או שניים עם אלמודובר, הוא ייהפך להיות אנטוניו בנדרס הבא. כבר בסרטו הראשון, "אהבה נושכת" המקסיקאי, הוא גילה נוכחות של צעיר רגיש ופגיע. בסרט הוא לוקח את הרגישות צעד אחד קדימה ומערב אותה גם במופע דראג וגם בזיון עם גבר. בכלל, הסרט מלא בגברים יפים וביחסי מין בין גברים. לפחות זה מנחם את העין.

הסרט מלא מחוות לאמנויות שונות. ישנה, למשל, סצנה המתרחשת על שפת בריכת שחיה, שכולה מצולמת כמחווה לסדרת ציורים של דיוויד הוקני. אותם כסאות נוח, אותו גוף מתחת למים כזהרורי שמש מנצנצים בבריכה.

קצת מוזר הדבר שסרט שמכיל כל כך הרבה מרכיבים שהיו סוערים ומרגשים בסרטיו הקודמים של אלמודובר, הופכים להיות מרוחקים וקצת מנוכרים. זה לא אומר שלא צריך לראות את הסרט, אלא להנמיך את הציפיות שקיימות, כאילו המדובר באותו פדרו אלמודובר מן הימים הראשונים שלו. גם הסצנות הדקדנטיות הן הפעם מעובדות יותר, מרוחקות לכאורה, בלי הרעש והצלצולים האמיתיים שהיו בסרטים הקודמים.

לטעמי, הסרט מיועד יותר למחשבה מאשר ללב, לעין מבקרת יותר מאשר לסחף חושים.

"זאטואיצ'י" / ביים: טקשי קיטאנו

הסרט "זאטואיצ'י" של הבמאי היפני טקשי קיטאנו הוא סרט משובב נפש. גם הסרט הזה מורכב מרמות שונות של סיפורים. לכאורה, סיפור מוכר על כפר הנשלט בידי חבורת נבלים וסמוראי טוב שבא ומציל את הכפריים. מאז "יוג'ימבו" סרטו של קוראסאווה נעשו כמה סרטים כאלה גם במערב, כשהבולט בהם הוא הסרט ההוליוודי "שבעת המופלאים". כאן גיבור הסיפור הוא על מסז'יסט עיוור, דמות מוכרת בהווי היפני הקולנועי הנודד, שמטפל באנשים. אלא שכאן הוא גם רב אמן בשימוש בחרב ואף מכור להימורים, בהם הוא תמיד מרוויח כי הוא מכיר משמיעה את צליל הקוביות.

מי שחשב שהסרט "להרוג את ביל" הראשון הביא את הסוג הזה לשיאו, ילמד שאפשר לקחת את קרבות החרבות למקומות חדשים, בעיקר כשהבמאי הנו גאון שבא מתוך המסורת עצמה, והלוחם הוא עיוור ונלחם לפי שמיעה בלבד.

הנודד הזקן מגיע לעיירה, שם הוא פוגש אנשים שונים, שהסרט מספר את סיפורם בקצרה. יש שם סמוראי צעיר שהתחבר לכוחות הרשע כדי שיוכל לטפל באשתו חולת השחפת, ישנן שתי אחיות שאחת מהן היא בכלל גבר הלבוש כאישה ומשמשות כגיישות לעשירי הכפר. בקצרה, ישנם רעים וישנם טובים.

בסופו של הסרט כל הסיפורים מתאחדים, אם כי יש לי חשש שאם מישהו ינסה לעקוב באמת אחרי כל הפתרונות המופיעים ונעלמים בסיפורים השונים, הוא ימצא כמה חורים די גדולים בעלילה. אולם זה לא מפריע לרגע מההנאה החושית הגדולה.

קיטאנו לא רק ביים בתנופה ועשה בית ספר לכל הבמאים שביימו סרטים מערביים בהשפעה יפנית, אלא מלמד גם במאים כמו טרנטינו איך עושים סרט עם השפעות ממקומות שונים. היו כבר כמה וכמה סרטי סמוראים מערביים, אלא שהוא מראה גם שהוא זה שיכול לקחת את הטוב שבאמנות הקולנוע המערבי שהושפע מהקולנוע היפני ולהחזיר אותו ליפן. ולא רק להשיבו ליפן אלא גם להוסיף עליו גם נופך הוליוודי.

ואם זה לא מספיק, קיטאנו בשיער מחומצן - משחק גם את הדמות הראשית, הנווד העיוור, אשר כמו ברוב הסרטים אותם כתב וביים ובהם שיחק, העיוור כמעט ולא מדבר: תנועה פה, הזזת יד שם, והכול מושלם.

המון קרבות נערכים בסרט, כמעט כמו בסרט "להרוג את ביל" שכבר הזכרתי לעיל, אלא שלמרות כל האלימות, הראשים הנכרתים והמתעופפים לכל עבר ונהרות הדם המותזים על המסך, התחושה היא של פרודיה קומית כמעט.

כמובן שבסופו של הסרט, כל הסיפורים מתחברים וכמו תמיד, הרעים נענשים והטובים יוצאים נשכרים. אלא שמעבר לסיפור המורכב והנפתל, מתנהל סרט מדהים. כדי לצפות בו צריך לא רק עיניים אלא גם אוזניים, מאחר שלעתים קרובות המוסיקה או איזשהו מקצב המתנהל ברקע הופך להיות קצב הסצנה. והמוסיקליות של הסרט לוקחת אותו למקומות בלתי צפויים לחלוטין.

מה אין בסרט? יש בו אווירה של סרט תקופתי, תיאור של חיי כפר וחיי גיישות, לוחמים, שירים וריקודים, עבודת כפיים והימורים. הפתעה רודפת הפתעה. הלב מתרונן וצחקוקים מהנים נמרחים על פני הצופים ברגעים אלימים או דרמתיים לכאורה. הכול מעורב בכל.

הסצנה האחרונה, שהיא מחווה לקולנוע המוסיקאלי ההוליוודי הגדול נוסח ג'ין קלי, מוציאה את הצופים אל מחוץ לחלל אולם הקולנוע כשחיוך מאושר מרוח על פניהם וקצב ריקוד בליבם. חלקם ממשיכים למחוא כף במדרגות הביתה. המדובר בחוויה גדולה, אל תחמיצו.

והערת אגב: אפשר לצפות ב"חינוך רע" מוקדם יותר, ומשם בהצגה שנייה לצפות ב"זטואיצ'י", ולצאת מאושרים מן הקולנוע. אני עשיתי את זה וכבר כמה ימים אני מתרונן.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...