אילוסטרציה. צילום: Christian Haugen, Flickr.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

סערה בכוס בירה

המתנגדים לתופעת ההגירה מישראל טוענים ש"זו הארץ שלי, ואלחם בשבילה". אבל המלחמה היא מלחמת הישרדות יומיומית, מאבק על הזכות להינשא או להביא ילד, מאבק על ה"זכות" לרכוש דירה, להקים בית, לשמור את הראש מעל המים. מצטער - אבל איני רוצה שחיי יהיו שדה קרב

באמת ניסיתי להתעלם מהסערה בכוס תה שפוקדת את ישראל בימים האחרונים, בנושא הירידה מהארץ. באמת. אבל כשטיים-אאוט הוציאו גליון שמוקדש כולו לישראלים בברלין ("האוטופיה שתל אביב לעולם לא תהיה או סתם טרנד חולף?") כבר לא יכולתי לשתוק.

נראה שנהרות על גבי נהרות של שחור על גבי מסך נשפכו בנושא, ולכל אחד כמובן יש דיעה, משני צידי המתרס. מה כבר אני יכול להוסיף שלא נאמר?

הכל התחיל בסדרת כתבות בערוץ 10. זה היה יכול להיות עוד קוריוז "יקר וחרא פה, תראו כמה כיף להם שמה", אבל אז הכל הלך פקקט - כאשר מר לפיד הנכבד, כהרגלו בקודש, פלט קשקוש בלבוש נוסף בפייסבוקו (מה שהוא מרבה לעשות, יש לציין)  שכמובן (איך לא) הזכיר את השואה. זה הלך משהו בסגנון "בוהו שואה וזה, אל תלכו מכאן, אני מאוד כועס". ומכאן - כבר אי אפשר היה לעצור את הרכבת התקשורתית.

יורדים מהארץ זעמו, אנשים בארץ זעמו, אנשים מהימין  זעמו  - כולם זעמו באופן כללי, כי לזעום זה מה שישראלים עושים הכי טוב.

ואני? הטור שלי השבוע, אמור היה בכלל לעסוק בקרם לחות. כן כן, אפשר לכתוב גם על זה טור. אבל בשלב זה כבר הגיעה הבירה עד נפש, והייתי חייב לתת כמה נקודות שגרמו גם לי לזעום.

מלחמה

לפיד, דן מרגלית (שיש לציין נהיה הזוי יותר עם השנים), יורם שפטל (למי שקרא את הפוסט הפסיכופטי  המתלהם שלו – בהצלחה) ועוד כל מיני חוזרים ומזכירים "אני נשאר כדי להלחם! זו הארץ שלי ואלחם בשבילה!"

והשאלה שלי היא – להילחם? במי בדיוק? בערבושים טפו שבאים עלינו לכלותינו? באיראנים שמטילים עלינו פצצה?

לא, ידידיי, בישראל אתה נלחם מלחמת הישרדות כדי לחיות ולהחזיק את הראש מעל המים. כשאני גר בארץ, אני נלחם בממשלה מושחתת ורקובה (אירוני, כי לפיד גם עצמו עאלק נשאר ונלחם), בדירה שלא תהיה לי, במינוס אדיר, בזכותי להביא ילד או להנשא, ועוד כל מיני מלחמות הישרדות שמדי פעם אני שומע אותן, במושג של עולם שלישי.

מצטער, אבל לא רוצה שחיי יהיו מלחמה. על מה יש לי בדיוק להלחם? על ארץ? בואו לא ניכנס לוויכוח על מה זו פטריוטיות, ופשוט קראו  לי קפיטליסט, אגו מנאייק או מה שבא לכם, אני רוצה לחיות איפה שטוב לי. למה לי להלחם על חיי? בייחוד משום שזו מלחמה שאני לא התחלתי, שאני לא אשם בה ושאין לי רצון להיות בה חייל – של אף אחד.

עולם גלובלי

כמו שאמר (בצורה נפלאה) ישי רוזנבאום (טור שהתפרסם ב BRB ) , אני בברלין כי אני יכול. חבר אחר שלי בלונדון כי הוא יכול. או בסיאטל, או בווטאבר. בכל העולם אנשים נדים וזזים וזעים להם ממקום למקום כי אתם יודעים, כפר גלובלי וזה. משום מה רק במדינתנו הקטנטונת זה נחשב לבריחה פחדנית. אפילו קוראים לזה ירידה. ולא הגירה. למה? כי "אנחנו במלחמה על קיומינו". זה למה.

כל יורד צריך לשאול את עצמו: אם היה לי כסף לכלכל את עצמי, לחסוך, לקנות דירה ולחיות כמו שצריך,  האם הייתי חוזר לארץ? לפי הכתבות וכל נהרות המילים, הרבה היו אומרים כן, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

היורד הגולה

מנהרות המילים והכתבות (זה הגיע גם לעיתון גרמני), עולה תמונה עגומה: הגולה היהודי. כן כן, הוא יושב בגולה הרחוקה והמבודדת, ליבו בישראל, הוא עצוב שהוא רחוק מחבריו וממשפחתו. הוא אוכל מאכלים ישראליים, וחוגג חגים יהודים, וכמובן מסתובב רק במקומות יהודים ושם את ילדיו בבתי ספר יהודיים כי חשוב לדעת על המולדת הכל. הוא אומר לעצמו שאין ברירה, ככה זה. ארצו אהובה עליו עד מאוד, אך הוא חייב לכלכל את עצמו והנסיבות הגלו אותו החוצה.

בו פאקינג הו.

אז תנו לי לומר לכם שאכן יש כאלה, אבל לא כולם. חלק כן מעוניינים להתערות בארץ המקומית, לאכול מאכלים אחרים, להתחבר עם מקומיים וואללה – אפילו להפוך לאירופאי מנומס. מה רע? 

אני לא מתגעגע לחומוס, לא ממש צמתי בכיפור (לא שעשיתי את זה בארץ, כן?) ובטח שלא מזיז לי ה"יורדיאדה" (כמו שחברי ד' קורא להם) שזוהי הקהילה הסגורה של היהודים שבתכלס – יש בכל מקום.

לטעמי, אם אתה עובר למקום – תסתגל אליו. תחשוב מה היה קורה הפוך - אם במקום עבותדך היה מופיע "יורד" בריטי (נאמר) שמתעקש לא ללמוד את השפה, מתרועע רק עם בריטים, עצוב ונוגה כי הוא רוצה לחזור לאנגליה, משתדל  לאכול רק מאכלים בריטיים, ומתלונן על כמה כיף שמה. לא היה מעצבן אתכם? לא הייתם מעיפים לו כאפה? או משכנעים אותו ללמוד עברית? אז בדיוק ככה, רק הפוך.

השואה

כמובן, חרב הפיפיות האולטימטיבית, הפיל הלבן שבחנות החרסינה, הדבר שכולם, אבל כולם חייבים להזכיר בעיניים מצועפות: השואה.

אני יכול להתחיל ולומר שאני דור שלישי, שאני שמעתי מספיק סיפורים ושהתחנכתי במיטב החינוך השואתי בארץ. אבל וואלה, כל כך רע לכם עם העובדה שאתם עוברים לברלין ודורכים על מרצפות הפליז? אז תעברו ללונדון. או לאוסטרליה. זה שאתם עומדים כל יום מול האנדרטה עם דמעה זולגת, ואומרים מה לעזאזל אתם עושים פה, אומר משהו, לא?

והפוך: אם אתם מצקצקים בלשונכם ויורדים על היורדים (סטגדיש) שעברו ל"ארץ הנאצים והגזענות" אז אני רק יכול לומר שאם יש משהו שאני רואה וחווה זה שישראל כל כך הרבה יותר גזענית בהווה מאשר ברלין, שזה פשוט לא להאמין.
העובדה שישר מקשרים גרמנים לנאצים – הרי זה כבר סטיגמטיזם טהור. ואני לא אזכיר אשכנזים וספרדים,  אתיופים, עובדים זרים ועוד מיני תופינים שהחברה הישראלית כה פתוחה ומקבלת, אבל הגרמנים הנאצים האלה לא.

העבר היה עבר, ולעולם יישאר כעננה מעלינו, ונזכור אותו תמיד. אבל החיים ממשיכים, ויש להסתכל קדימה, ככה זה בחיים. (שיט - יצא לי קומיניקט של סטלין)

כבוד לארץ שבה אתה חי

בכללי, אני מאוד בדיעה של "תן כבוד למקום שבו אתה חי". בדיוק כמו שהיית מצפה ממהגר שעשה עלייה (או סתם עבר לתל אביב כי נורא מגניב שם). היית מצפה ממנו ללמוד עברית? לאכול חומוס איתך באבו חסן? ללכת לים? לפגוש אנשים חדשים וישראלים מאגניבים? התשובה בד"כ כן.

כמובן שאני לא חושב שכולם צריכים לזנוח את דתם, מסורתיהם ותרבותם, אבל מצד שני לחטוא באדנות פסיכית כאחד התיירים ("אחי אני אומר לך - הגרמנים האלה כל כך קל לעבוד עליהם")  - לא עובדת לטווח הארוך, האמינו לי.

 ובתוך כל הבלגן הזה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מודיעה שאנחנו בשפל חסר תקדים של הגירה שלילית – יעני הרבה פחות אנשים יורדים מהארץ משנה לשנה. אז מה באמת קורה פה? סתם בועת תקשורת שיירד ממנה האוויר עוד שבוע שבועיים כמו כל הבועות? או אולי בעתיד באמת נראה שינוי מסויים, לטובה או לרעה?

לא יודע, בינתיים טוב לי פה, והעתיד נראה לי ורוד יותר מתמיד.  

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...