שוק הקח תן בשפגאט. צילום: פייסבוק.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

להפסיק את צריכת היתר של הקהילה

מאז המחאה החברתית משהו בתוכי לא נח, ידעתי שעלי לעשות משהו, גם אם מדובר רק בטיפה קטנה בים. לכן יזמתי שוק קח-תן שמבקש לעשות שינוי חברתי דרך שינוי תרבות הצריכה הבזבזנית - שרלוונטית מאוד גם עבורנו, כהומואים שחיים את התרבות והאופנה ונתפסים לפעמים במעגל הצריכה הקפיטליסטי / טור אישי על הקמת שוק הקח-תן בשפגאט

לפני שנתיים שטפנו כולנו את הרחובות, את המרחב החברתי ברשת, את אוזניו של האחר בדיבורי מהפכה. לרגע, ממש קצר, היה נראה שמשהו קורה, שמשהו עומד להשתנות. מהפכת האוהלים, מהפכת הקוטג', מהפכת העגלות. עוד ועוד מהפכות הוכרזו מדי יום.

בפועל, מהפכות של ממש אולי לא היו, אבל כן התרחשו כמה מהלכים בעלי משמעות. ראשית, אנחנו, ה"עם", החלנו להשמיע את הקול ולהבין שאין אנו חייבים לקבל על עצמנו גזרות. החלה מודעות צרכנית אשר אינה מוותרת בקלות. ברמה האישית אני עד לכך שאני, חברי ומשפחתי התחלנו להיות צרכנים בעלי תפיסה יותר מודעת, מפוכחת, זהירה ומחושבת. אם לפני ההתעוררות החברתית היינו קונים במחירים מופקעים ובמקרה הטוב משמיעים אנחה בגלל המחיר, הרי היום נבדוק כל מוצר ומוצר, נשווה מחירים, נעבור ברשתות וחנויות שונות עד למציאת המחיר המשתלם ביותר. נכון – זוהי התעוררת חברתית יותר מאשר מהפכה.

אמנם אני לא סוציולוג או היסטוריון, אבל התחושה שלי שהאכזבה שניכרת אצל מכרי בגין תוצאות המהפכה היא בעיה של תיאום ציפיות יותר מאשר כישלון המהלך החברתי. מהפכות לא קורות ביום אחד, אין מהפכות אינסטנט, מהפכות הן תהליך חברתי ארוך ומורכב עם רבדים רבים, ערוצים רבים ופנים רבות. ככל שהשינוי עמוק יותר, כך הוא יהיה איטי יותר. מה שהייתה לנו זו התחלה, הנעה של תהליך – ומכאן הדברים ימשיכו להתגלגל ולהתפתח. לעיתים גלויים ולעיתים נסתרים.

שינוי גדול מתחיל בטיפה הקטנה

מאז שדפני ליף פינתה את האוהל מהשדרה, קרו מספר דברים. די מהר תנובה הרגישה שהיא יכולה שוב להעלות את מחירי הקוטג', ונדמה שהחיים חזרו למסלולם. אבל עדיין נשאר בתוכי ניצוץ שלא הניח לי, משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע מלבד הרגשת אי נוחות תמידית. מכירים את התחושה שאתם צריכים לעשות משהו, כשאתם מרגישים את הדגדוג הזה בקצוות הגפיים שלכם אבל לא יודעים מהו בדיוק הדבר הזה שאתם צריכים לעשות? החזקתי את התחושה הזו בבטן זמן רב.

ואז זה בא. הלכתי לצפות בסרט "ענן אטלס", האמת, מבלי לדעתם מה אני הולך לראות ומבלי ציפיות. הסרט תפס אותי מהשנייה הראשונה וגרם לדברים לזוז בראש ובלב. אני זוכר עדיין באופן מאוד מוחשי את הרגע בו נפל לי האסימון, שלפתע הכול נעשה ברור. זוהי הייתה סצנה בה אחד מגיבורי הסרט ממרה את פי אביה של אשתו ובוחר שלא ללכת בדרך שהאב תכנן עבורו. האב אומר לו: "הרי לא משנה מה תנסה לעשות, זה לא יהיה יותר מאשר טיפה אחת באוקיינוס". הבן עונה לו בבהירות שפויה וכנה: "מה הוא האוקיינוס אם לא הרבה מאוד טיפות?". ואז הבנתי. הבנתי קודם כל מה הרעיון, ושבבסיסו אין בו יוהרה לעשות שינוי מהפכני, לגרום לתופעה ויראלית שתשנה את פני התרבות. אלה זהו רעיון קטן, שייעשה בצעדים קטנים, ויהיה הטיפה שלי באוקיינוס החיים.


אייל ויזנר (משמאל), ח"כ ניצן הורוביץ ויאיר ריינר בשוק הקח-תן בשפגאט. צילום מדף האירוע בפייסבוק.

קהילה עם תרבות צריכה בזבזנית

כהומו שחי בתל אביב, אני לוקח חלק בקהילה שתרבות הצריכה שלה יכולה לעיתים להיות בזבזנית במיוחד. כמי שידועים ומזוהים כמובילי אופנה, אנחנו הרבה פעמים זורקים את מעיל העור של שנה שעברה וממהרים לקנות את הסריג של העונה הבאה, מחליפים בגדים, אביזרים, צבעים, סלנג, גדג'טים ותספורת בקצב שמזכיר את ליידי גאגא על ספידים.

את אותם פריטים אשר יצאו מהאופנה אנחנו אוגרים בארון עד סכנת התפוצצות או זורקים - במקרה הטוב בפינת רחוב - ובמקרה הרע לפח. באותו זמן שאנחנו עושים זאת ללא הבחנה, ראיתי לא פעם ולא פעמיים סטטוסים בפייסבוק של אנשים שמחפשים פריטים "למי יש גופיות לבנות?" או "מישהו יודע איפה אפשר להשיג ספר (מסוים)?" ועוד רבים שאני בטוח שכולכם מכירים.

אז הבנתי את הברור מאליו: לכולנו יש צורך במשהו שאין אותו במלאי האישי שלנו, ולכולנו יש ממש באותו מלאי, דברים שאחרים ודאי צריכים, גם אם זה חידוש מלתחה, ספר בישול, די וי די, תיק חדש, מכונת קפה, נעליים, תכשיטים, כרטיס זיכרון, טלוויזיה, ארון ועוד ועוד.

הרעיון שלי היה פשוט: לחבר את שני הצרכים המשלימים. להזמין אנשים לתת את הדברים שאין להם צורך בהם יותר, ולהפגיש אותם עם האנשים שצריכים דברים. וכמובן, ההחלפות, הנתינה, הלקיחה - יעשו ללא כסף כלל. היה ברור שמודל כזה צריך להיות כמה שניתן פשוט ועם כמה שפחות חוקים שעלולים לסבך אותו ואת הכוונה. לכן לאחר מחשבה רבה והתייעצות עם גורמים רבים החלטנו לקיים שוק קח-תן, כפי שנהוג במקומות שונים בפריפריה, אך לא בתל אביב, ובוודאי שלא בחברה הלהט"בית.

הרי אם היינו זורקים משהו לא היינו מקבלים עליו תמורה, ואם מישהו צריך משהו שגם כך אנו לא משתמשים בו, מדוע לא להעלות מהאוב את הערבות ההדדית, את האכפתיות, את הנתינה, ופשוט לתת לאותו אדם את הפריט? כל שהחוקים שקיבלנו לבסוף, היו פשוטים: נשמור על פריטים באיכות טובה בלבד בשוק. הרעיון הוא לא פריט בעד פריט אלה נתינה של כל מה שלא צריך ולקיחה של הדברים שיש לך בהם צורך בלבד – אתה יכול לקחת דברים מבלי להביא, או להביא דברים מבלי לקחת (כן, הערבות ההדדית).

אנשים טובים באמצע הדרך

מכאן הדרך לעשייה עצמה, לגיוס המתנדבים, החפצים, המקום הייתה קצרה וברורה מאוד בראשי. ראשית חשבתי על המקום הטבעי שזה יכול להתרחש בו – בר השפגאט, ואני חייב תודה גדולה למקום המחבק, התומך והנפלא הזה. אמנם לראשונה הגעתי לבר כי המקום הוא "להט"בי" אבל שבתי וחזרתי תדירות למקום בגלל האג'נדה שלו – בכל יום שאני וחברי הגענו הרגשנו כאילו אנו מקבלים מתנה אחרת, אם זה ערב סרטים קצרים, או שירה, או פגישה עם פוליטיקאי או איש תרבות, מופע דראג מטורף או סתם אנשים טובים ויפים – המקום נתן ונותן לנו הרגשה אמתית של קהילה, של חשיבה ואכפתיות. מקום שלא נפתח רק כדי לתת גג להומו החרמן, אלא מביא אלטרנטיבה תרבותית, תוכן מתחלף ומעניין, מקום שחושב על הקהל שלו ומאתגר אותו וחושף אותו להרבה גירויים שונים ברמות שונות.

לשמחתי לאחר שפניתי לאחד מבעלי המקום, אימרי, קיבלתי תגובה חמה ומעודדת – ומעבר לכך שאפשרו לקיים שם את השוק, הם גם התחייבו שבמידה ויהיו רווחים מהמכירות בבר הם יתרמו אותם לארגון אליו נתרום את החפצים שיוותרו בסוף כל שוק. כך, בתוך כחודש כבר קיימנו את שוק הקח-תן הראשון שלנו. בדרך פנינו לכמה די ג'יים שתרמו מזמנם וכישרונם להנעים, לעורר ולתבל את חווית השוק, שלושה אנשים מקסימים, בעלי קייטרינגים בתחילת דרכם, שעשו אוכל למבקרים בשוק (גם כן בחינם!), צלמים ועורכי וידאו שעזרו לנו לתעד ולשווק את השוק, חברת השכרת הרכבים "Car2go" שתרמה לנו רכבים להובלת הפריטים, דפוס שתרם לנו את המודעות. וכמובן נבחרת המתנדבים המופלאה שעוזרים בארגון ותפעול השוק. בנוסף יצרנו קשר עם ארגון אד"ר, (ארגון דרי רחוב) אשר דואג למחוסרי הדיור (כן, אלה שעדיין נותרו באוהלים מאז המחאה) ופליטים, ואנו תורמים את הפריטים שנשארים בסוף כל שוק לטובת אוכלוסיות אלה.

אחד הדברים המקסימים שאנו אוהבים לחוות מדי שוק הוא תגובות האנשים בכניסה. כאשר מקבלי הפנים שלנו מסבירים את הקונספט, אפשר ממש לראות בעיניים של המבקרים, רבים מהם מגיעים במקרה, את האסימון נופל. מאי-אמונה בכך שיש כל כך הרבה דברים איכותיים בלי צורך לשלם, אל התובנה שאין סיבה שהעולם לא יהיה כזה. וכך משוק אחד לאחר השמועה נפוצה וכמות המבקרים ממשיכה ועולה, כאשר תמיד פרצופים מוכרים חוזרים ומבקרים אותנו ולוקחים חלק במיזם. חלק מהמתנדבים שלנו הגיעו בטעות לאחד השווקים, הרגישו לא נעים שלא הביאו כלום (למרות שלא צריך), חזרו לשוק הבא להביא דברים (והביאו הרבה) ואז חזרו לשוק שאחריו להתנדב בעשייה עצמה. בכל סיומו של שוק אני נדהם לגלות את הטוב האנושי, את ההוכחה שאפשר אחרת, שאפשר לעשות שינוי, שאפשר, די בקלות, לשנות את התפיסה הצרכנית שלנו, ולעבור ממקום בזבזני אופנתי, למקום המסתמך על צורך אמיתי, על חשיבה על האחר ועל סיום הבזבוז.

זוהי רק טיפה אחת באוקיינוס. לשמחתי הצטרפו אלי, עם הזמן, עוד טיפות קטנות, וכולי תקווה שבעתיד ימשיכו והצטרפו עוד ועוד טיפות. אין בי יוהרה לשנות את העולם. אני בהחלט שמח על כל אורחת או אורח שמגיעים לשוק ועדים לעשייה ומסתפק בהם. אני כולי תקווה שלפחות אחד מהם יהפוך לשגריר של השינוי התפיסתי, ואולי עוד אחד ואז עוד אדם נוסף... אט אט תתחיל כאן עשייה ופרקטיקה של שינוי תפיסתי. אני מייחל לשינוי, גם בקרב חברי הלהט"בים וגם בקרב החברה הישראלית כולה. אני חושב שכל אחד מאתנו יכול למצוא את המקום שלו לתרום לשינוי הזה, בדרכו הוא לפי יכולתו וכשרונו, ובכך, סך כל העשייה הזאת עשוי להביא למהפכה, ולעשות את הנקודה הקטנה שלנו במפה מקום שיותר קל וכיף לחיות בו.

השוק הבא שלנו, החמישי במספר, קורה ביום שישי, ה- 11.10, בין השעות 12:00- 17:00, בשפגאט - נחלת בנימין 43. כולכם מוזמנים לבוא ויחד אתנו לשנות את התפיסה. לדף האירוע בפייסבוק לחצו כאן.

תודה לבן זוגי, יאיר ריינר, על העזרה בכתיבת הטור.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...