ובעלי החיים - מה עם הזכויות שלהם?. צילום: kusabi, flickr.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

לשנות את העולם, ארוחה אחת בכל פעם

פעם טבעונות התחברה לי עם התנזרות. עם סגפנות. עם צומות. עם אכילת מעט עד יסורים. עם אלטרואיזם. כעת, כשאני עושה את הצעדים הראשונים שלי כטבעונית, אני מוצפת ברגשות ומחשבות על יחסיי עם אוכל, בעלי-חיים ועם עצמי

פעם טבעונות התחברה לי עם התנזרות. עם סגפנות. עם צומות. עם אכילת מעט עד יסורים. עם אלטרואיזם. עכשיו שאני טבעונית – מוזר לומר כך על עצמי, אולי יותר נוח לי לומר: אני נוהגת אורח חיים טבעוני (רק להיום, כמו שנוהגים לומר בקבוצות 12 הצעדים מחמת עין הרע). ובכן, עכשיו שאני טבעונית (הלאה הקישקושציה והפחדים) מזה כחודש, אני יושבת בבית קפה. אחרי כבר שש עוגיות טעימות מאוד (עשויות מקמח מלא, טופו ותמרים. וזהו! ללא סוכר, ללא ביצים, ללא ממתיקים כלשהם). תיכף אזמין שייק פירות גדול. אני אוהבת מנגו ובננה. אולי הפעם אגוון לטעמים אחרים?

אני זוכרת שעד לפני כחודש כשישבתי כאן הייתי מזמינה מיזלי (גרנולה עם יוגורט ודבש). לא העליתי על דעתי שאוכל לוותר על הפינוק הזה. זה נראה לי הפינוק האולטימטיבי הבריא יחסית. מוזר, איך זה נשר מחיי ולא השאיר אחריו אפילו געגוע קל שבקלים. לפחות ככל שאני מודעת.

לפני כמה לילות חלמתי שהגיע יום ששי או חג וכל החנויות סגורות, ואני לא קניתי לי מראש ירקות ופירות. אני מוצאת בכל זאת איזו חנות ירקות נידחת ושואלת אותם אם הם עושים משלוחים. הם אומרים שכן. אני מתחילה לאסוף ירקות בשקיות. המבחר מאוד מאוד דל ומצומצם, והירקות עלובים וקטנים, אין חסה שטופה מהמקרר (כמו זאת שאני עדיין נוהגת לקנות בחנות הירקות השכונתית), ואני פוחדת שבתוך החסה שלהם אני אמצא כל מיני חיות קטנות מתות (שגורמות לי לגועל נוראי מהול ברחמים קשים ובחרדה של ממש). בכל זאת אני לוקחת. אני בוחרת כמה ירקות נוספים. יש כמה גזרים קטנים ועלובים אחרונים. אני לוקחת שניים או שלושה ומכניסה לשקית.

כשאני מחזיקה בידי את הגזר השלישי או הרביעי אני מבחינה שדבוק עליו פרפר מת. כל הגועל עם הרחמים גואים בי. אני קוראת לירקן. הוא "מנקה" את הגזר מהפרפר ואפילו מקלף את הגזר ומגיש לי אותו מקולף.

אני עוברת לכניסה של החנות. לוקחת תבנית ביצים. אני מניחה אותה בזהירות על איזו כוננית או מדף. פתאום היא נופלת. כחצי מהביצים מתרסקות. אני מרגישה אשמה, למרות שזאת לא אשמתי. הירקן הולך לחלק האחורי של החנות להביא ביצים אחרות. ואני מחליטה שאומר לו שאני משתתפת איתו במחיר הביצים השבורות חצי בחצי.

החופש של בע"ח - או החופש שלי לבחור?

בבוקר שאחרי סיפרתי לתומר את החלום. מה זה? שאלתי אותו. נורא מוזר. תומר אמר: זה בטוח שייך לטבעונות החדשה שלך. כן, אמרתי, גם אני מרגישה, אבל איך? הוא אמר: הכאב והחמלה על החיות המתות. אמרתי: כן, ופרפר זה סמל החופש. הוא מופיע אצלי גם בשירים. כן, אמר תומר, החופש שנלקח מבעלי-חיים. הסכמתי איתו. פחות או יותר.

אבל משהו בי לא נתן לי מנוח. האומנם החופש שנלקח מבעלי-חיים? האומנם המוות שלהם? אם כך, למה לא הופיע בחלומי עגל מעונה או חזיר נשחט? לא, אני חושבת שלמרות שעל-פניו ההתגלצ'ות שלי לטבעונות מאוד מאוד קלה לי (באופן לא צפוי) וטבעית לי, משהו בפנים חרד ומתמרד. אני חושבת שהפרפר מייצג דווקא את החופש האישי שלי שעשוי למות.

וזה לכאורה מוזר, כי מאז שעברתי לטבעונות אני מרגישה חופש פנימי גדול, תחושת נקיון, ובאופן מוזר עד מאוד וכאילו לא מתקבל על הדעת – כאילו יש לי יותר ויותר אופציות למאכלים טעימים ואפילו בריאים. ובכל זאת, חנות הירקות הדלה. הפחד שאמצא חרקים מתים בחסה. כנראה שהחלום בכל זאת משקף את הפחדים הפנימיים שלי שאליהם אני לא כל כך מחוברת כרגע. כנראה דווקא בהיותם סמויים מתודעתי, הם מהווים את אחת הסיבות העיקריות לכך שלא עברתי לטבעונות כבר לפני שנים, למרות השקפותיי ואמונותיי.

ועוד מחשבה. הרבה יותר קשה לי לעיכול. האם ייתכן שיש בתוכי חלק תוקפני, זועם, אלים, שמאמין בעליונות בני האדם על החיות, שחפץ באכזריות ובהמשך האכזריות. האם ייתכן שאותו אכזר בתוכי הוא זה שאבל על אובדן החופש שלי. כן, החופש – לכאורה או לא לכאורה – לאכול ביצים ומוצרי חלב. החופש שלי שגוזל את החופש שלהם.

מתי הסברה הופכת בעצמה לתוקפנות

קשה לי לעמוד מול המחשבה הזאת. אבל היא עולה לי. האסוציאציה שעולה לי בהקשר שלה היא שהעברתי קישור לסרט של גארי יורופסקי לאריאלה כדי לנסות להשפיע עליה לעבור (מצמחונות) לטבעונות. למזלי, ולמזלה הגדול הבן שלה, שמכיר אותה היטב, אמר לה שאם תראה את הסרט יהיו לה סיוטים בלילות. וואלה. איך לא חשבתי על זה בעצמי. הרי אני מכירה אותה. העם בכך ששלחתי לה קישור לסרט - מתוך הכוונות הטהורות ביותר שהיו בקרבי, ככל שהייתי מודעת להן - לא נהגתי בסוג של... טוב, לא תוקפנות, אין צורך לרדת על עצמי בשעת אחר-צהריים נחמדה זאת כשמעט השמיים שמציצים אלי בין הבניינים בם תכולים בהירים וכל כך יפים. ובכן, לא תוקפנות. אבל לכל הפחות נאמר – חוסר מחשבה?

חוסר מחשבה שיכול היה לגרום לאריאלה סבל. סבל מיותר. סבל שעליו הייתי מצטערת מאוד. כשם שאני מצטערת על סבלם של בעלי החיים. יותר? פחות? מה זה משנה? האם זה משנה?

ושוב, בשורה התחתונה עולה השאלה: איך עלי לפעול להפחתת סבלם של בעלי-החיים. ועם כל הקושי בתשובה שמגיחה מתוכי, נראה לי שזה רק בסבלנות, רק באיטיות, רק בשיתוף ההתמודדות שלי, רק ברכות. לא להיות כמו טולסטוי שדאג לבעלי-החיים הרבה יותר משדאג לאשתו סופיה. כן, רק בעדינות, רק במבטים בוחנים הרואים את זולתי ומתחשבים בו. כן, כן, רק באיטיות. למרות שבכל רגע שעובר הם מעונים ונטבחים באופנים כל כך איומים שהנפש אינה יכולה לשאת. לפחות לא נפשי. החלטתי: לפחות אפתח בלוג. לפחות אוכל אולי להשפיע במידה מסויימת על אותם מתנדנדים, מתנדנדים כפי שאני הייתי רק לפני זמן קצר.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...