עוד בתרבות ובידור
 >  > 

החסך ביחסי אנוש של ישראל

בספרו "שליחותו של הממונה על יחסי אנוש", מציג הסופר א"ב יהושע את החברה הישראלית מזווית מפתיעה. מה באמת חסר לחברה הזאת?

כותרת המשנה של הספר, "פסיון בשלושה חלקים", שולחת אותנו מן ההתחלה לקרוא ולחפש את פירושיו בדרך נוצרית. הפסיון הוא פרשת חייו סבלו ומותו של ישו הנוצרי. ארבעה כאלה מהווים את מרכז הברית החדשה ומהווה את היסוד לנצרות. אלא שהסיפור עצמי מציע את עצמו כבחינה לראיית עולם אחרת מזו שהורגלנו בה בשנים האחרונות. ראיית עולם בה אחריות הדדית היא ערך מניע רגשות ובני אדם.

תחילת הסיפור בגופתה של אישה הנהרגת בפיגוע בירושלים. מדובר באלמונית חסרת ניירות מלבד תלוש משכורת של מאפיה מפורסמת. העניין מובא לידיעתו של בעל המאפיה על ידי עיתונאי ההולך לפרסם כתבה על חוסר האנושיות של המאפיה ועל זניחת העובדת. בעל המאפיה, החרד לשמו הטוב, מטיל על הממונה למצוא את משפחתה ולהביאה לקבורה, אם כי זו אינה חובתו. האישה פוטרה חודש קודם לכן ותלוש המשכורת הוא טעות מנהלית. לכן גם איש לא ידע מי האישה - עובדת זרה חסרת שם ופנים. ואין זמן, הדבר צריך להיות מטופל מיד וכבר סוף יום עבודה.

אלא שבעל המפעל מעמיד את הממונה במצב של אין ברירה. ו"אין ברירה" באופן דחוף מפעיל אנשים שונים. התקף האנושיות של בעל המפעל רמס בקלות אנושיות של שלושה מעובדיו, כי גם את המזכירה מזעיקים חזרה מביתה. כך, בעוד העובדים טורחים לתקן את המעוות ולהגן על אנושיותו של בעל המפעל, הולך הוא לעדן את נפשו בקונצרט.

והנה קמה ועולה דמותה הראשונית של ההרוגה. שמה יוליה, מהנדסת מכונות שבאה לירושלים לנסות את מזלה ומצאה גורל אחר לחלוטין. ויוליה, מסתבר, הרשימה את כל מי שפגש בה, מלבד הממונה. כולם ערים ליופייה, אולם הממונה לא זוכר את התרשמותו ממנה. ולא לשווא שמה יוליה. הנה, מפקח המאפיה, שיוליה עבדה תחת חסותו, התאהב באותה אישה יפה עם קווי היופי המונגוליים-טטאריים מעט.

השיחה בין הממונה לעיתונאי שכתב את המאמר מעלה את העמדה בה כותבים מאמצים להם לכאורה נקודת ראות אנושית מוסרית, בעוד שלמעשה מסתתרת ציניות גדולה ורצון להאכיל את הקהל הרעב בחומרים אותם הוא אוהב לקרוא: להניח לגופה אלמונית להיוותר שבעה ימים בחדר המתים כדי שתהווה פיתוי הולם לצדקנים ויפי נפש. והרי לא מבזים שם את כבוד המת - מראים את הגופות לסטודנטים בלבד. זו דרכו העקיפה של יהושע להאיר איזו מציאות שלנו.

בני אדם הרי אינם תלושים: לממונה יש משפחה, אישה שהתגרש ממנה, בת ואם שבדירתה הוא לן עד שישכור דירה. ומערכת היחסים עם הסביבה הופכת להיות חלק מהסיפור, כאשר מפעם לפעם נכנס קול דובר נוסף לזה של המספר, אחת הדמויות הצדדיות העדות לרגע בהתרחשות: מלצר בבית קפה בו יושבים הממונה והמפקח, איש בטחון בכניסה לבית החולים בה נמצאת גופתה של יוליה ואחרים. כך מופיעים להם אנשים בדרך. הם זורקים עוד הארה, עוד זרקור קטן, לתסבוכת ההולכת ומתרקמת.

בבית החולים מקבלים את הרמז הראשון לקדושתה הנוצרית של יוליה. הפצעים שנפצעה בפיגוע הם בכפות ידיה, ברגליה, וכן שריטות על מצחה. למי שלא מכיר, מדובר בתיאור פצעיו של ישו על הצלב. ואחרי מותה היא נראית כמלאך אלוהים רדום - לא כמו גופה לאחר פיגוע.

מאוחר בלילה, אחרי חצות, מגיע הממונה לדווח לבעל המאפיה הזקן, והוא מתמלא צורך לכפר - עוד אחד מאותם רגשות דתיים, נוצריים ברובם. הוא מחליט ליטול על עצמו אחריות מלאה ולהביא את הגופה לקבורה בארצה. את המשימה הוא מטיל על הממונה.

העניין מסתבך בארצה חסרת השם של יוליה: בנה רוצה לקבור את אמו בכפר הולדתה, מרחק נסיעה גדול בארץ פרימיטיבית במזג אויר סוער. כל החלק האחרון מוקדש למסע אל הכפר. אין בכוונתי להיכנס לכל הנסיעה הרגשית הזו, לתהפוכותיה ולרבדים המיתיים הפנימיים, כי מסע כידוע איננו אף פעם רק סיפורה של הדרך, אלא סיפורו של מסע אל תוך העצמי המספר על המסע.

אחד המקומות בהם נכנס קול זר, חיצוני לסיפור, הוא בשעת הגעת הארון לבית בעיר הזרה. "אמרו לנו אנשים קשים: האם לאחר שחיללתם את ארץ הקודש, ואת ההרס הפכתם למעשה של יום יום, אתם רשאים גם לדרוס את הנפש של אחרים? האם משום שאתם ואויבכם אדישים מטורפים, הורגים ומתאבדים, הורסים ומפוצצים בלי חשבון, אתם מעיזים להיכנס בלי הסבר ובלי קבלת רשות לחצר פנימית של בית מגורים בארץ לא לכם, להפקיר בה ארון מתים ולהיעלם בקלות שחצנית?"

זו האמירה הכללית הכי קרובה למציאות. שאר הספר נמצא ברמות של סיפור משל: בסיפור אשר מלבד לגופה אין שם אלא תיאור, מצויים הממונה, המפקח, הבעל, הבן, הארץ אליה מביאים את הגופה חסרת שם. יוליה היא היחידה בעלת זהות אישית, ודווקא היא לא חיה. סוף המסע בהיפוך.

היה דבר מה מעייף בכתיבה של יהושע בספרים הקודמים. הדמויות של הגברים המרכזיים בספרים האחרונים שלו דומות בצורה כלשהי אחת לאחרת מזה כמה ספרים. אך יחד עם זאת, הפעם בניגוד לספרו "השיבה מהודו", למשל, הקריאה מושכת יותר ומובילה את הסיפור הלאה אל סופו. מאז "מולכו" האגדתי, בו יצר פנינה של דמות גברית קמצנית דלת אישיות, הרי כי גם כאן, אישיותו של הממונה איננה מושכת תשומת לב. נראה כי באופן לא לגמרי מודע מסתמך יהושע על זיכרונות קריאה מ"מולכו", אלא שהשינוי שחל בממונה במשך המסע מקרב אותו אלינו הקוראים.

עם זאת, יש משהו מתעתע בסיפור. בתחילה, עם גילויה של העובדת הזרה, ואולי תוך הכרה עם עולמו הפוליטי של א"ב יהושע שמצוי מחוץ לכתיבה, מתעוררת סקרנת מבחינת הכיוון שהסיפור ילך בו. מצוקת העובדים הזרים בארץ, אולי, ההתמודדות עם פיגועים וכן הלאה. אולם הוא הרחיק את הסיפור למחוזות אחרים מהמצופה.

לא מדובר בספר של כותרות עיתון מפוענחות ומורחבות על ידי סופר. לא ספר "רלוונטי" מדי, וטוב שכך. אם בעל המאפיה הזקן, שאולי הוא ישראל הוותיקה והישנה, לוקח על עצמו התחייבות, שבמציאות היומיומית החוץ ספרותית לא מתרחשת יותר מדי, זו אולי הצעה של יהושע להסתכל אחרת על מה שקורה באמת. ונטילת אחריות מסוג לא מוכר, לכאורה, גוררת לתוכה את הממונה ואת כל מי שנוגע בסיפור.

לא לשווא מכונה גיבור הסיפור "הממונה על יחסי אנוש", ולא מנהל כוח אדם. לאורך כל המסע הוא מנסה לפתח יחסי אנוש ולהפשיר איזה קור פנימי שנרמז בו בהתחלה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מאת אברהם ב. יהושע * הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004 * 238 עמ', כריכה רכה * מחיר קטלוגי: 85.00 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...