אילוסטרציה. צילום: Tatiana Vdb, Flickr.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

פונדקאית וגם פמיניסטית

ב"הארץ" פורסם מאמר מתלהם הטוען שפונדקאות היא סחר באיברים. כמי שפגש לא מעט פונדקאיות בצפון אמריקה, יניב גומס מביא כמה תיקונים חשובים ומנפץ תפיסות מוטעות ואף שקריות, על נשים שבוחרות להפוך לפונדקאיות ועל התהליך כולו

בשנים האחרונות זוגות גייז רבים רואים בהליך הפונדקאות אמצעי להרחבת משפחתם. בד בבד צצים קולות הרואים בתופעה ניצול של מעמד האישה, ואף משווים את הפונדקאות לזנות. הפליאה לעשות עינת רימון במדור הדיעות של הארץ, שקראה לפונדקאות סחר באיברים. המאמר כשלעצמו הוא אוסף נימוקים המוצגים כהנחות בסיסיות חסרות אחיזה במציאות. כמי שפגש לא מעט פונדקאיות בקנדה ובארה"ב (ולפיכך אתייחס לפונדקאות בצפון אמריקה), אנסה לשרטט תמונה שונה ומורכבת יותר, מתוך הכרותי האישית עם הפונדקאות בצפון אמריקה, יחד עם השגות לטיעונים המרכזיים של רימון.

1. הטיעון כי הזכות להורות ולפונדקאות מנוגד לזכויות אדם מרכזיות כי "הדברים אמורים הן בהפיכת הפונדקאות בשכר לנורמה חברתית מקובלת והן בשלילת זהות של אב ואם מילדים שנולדו מתרומת זרע או ביצית." בעייתי במהותו.

בקנדה, הנושא של זהות התורם עבר שינוי בשנים האחרונות ונמצא בדומה לזהות הורים מאמצים (ז"א אין תרומות אנונימיות). יתרה על כך, החקיקה ברורה לגבי תרומות בייצית וזרע: מרגע מתן התרומה, התורם/ת חותמים על ויתור כל זכות להורות עתידית על היילוד כתוצאה מהתרומה. יש בחקיקה הזו ייתרונות רבים של מניעת תסבוכת משפטית בעתיד, אך גם דבר חשוב יותר: היא מעבירה את אחריות התרומה אל התורמים, ומצפה מהם להתייחס בכובד ראש לתרומה ולהשלכותיה. במילים אחרות: אינכם/ן בטוחים בתרומה? אל תתרמו!

2. רימון טוענת ש"על פי מחקר של ארגון "אשה לאשה", פרק הזמן מרגע התחלת הטיפולים ועד למסירת התינוק למזמינים הוא שלוש שנים בממוצע".

נכנסתי לאתר אישה לאישה לבדוק את הטענה ואני מודה שכשלתי למצוא כל סימוך לטענה ולמחקר. אין להוציא מהכלל שקישורי הגלישה שלי טעונים שיפור, אך הטענה כשלעצמה נשמעת לי מוזרה מאוד. ההיתכן שרימון מתכוונת לפרק הזמן שזוג חשוך ילדים מצליח להשלים את ההליך מרגע שהחל לחפש פונדקאית? במרפאת הפוריות שאני ביקרתי נאמר לי שהן תורמות ביציות, והן פונדקאיות זקוקות בממוצע לחודש של "סיגול גופני" לפני תחילת התהליך.

3. רימון מדברת על שלילת זכויות על גופת הפונדקאית במהלך תקופת הפונדקאות כהפרת עקרון "לא יהיה האדם עבד או משועבד".

כיצד נשללת הזכות? כיצד נשים הופכות משועבדות? עפ"י רימון "בתקופה זו, שבה ההסכם בתוקף, אין לאשה זכות להפסיק את ההריון, היא אינה יכולה לאכול ולשתות כל מה שהיא רוצה, וככלל נאסר עליה לנהוג ככל העולה על רוחה". משתמע מדבריה של רימון כי נשים משועבדות לחוזה דרקוני ואובדן שליטה על גופן. אז ראשית, זה לא נכון מיסודו, לנשים פונדקאיות יש זכות להפסיק את ההריון במקרים בהן יש סכנה לבריאותן. שנית, כל פונדקאית בונה את החוזה שלה בהתאם לאמונות המשותפות עם ההורים המיועדים. לדוגמא, פגשתי פונדקאית שאמרה לי שחשש לתיסמונת דאון אינו סיבה מספקת לפי דעתה להפלה, ולפיכך היא מכניסה לחוזה שלה מבעוד מועד סעיף מיוחד במקרה זה. ההתרשמות שלי מהפונדקאיות שפגשתי היא הפוכה לגמרי מרימון. לא מדובר בקורבנות, מדובר בנשים חזקות מאוד, נושאות ונותנות בצורה תכליתית ועיקשות לגבי התנאים אותם הם דורשות כשהן מתכוונות להיכנס לנושא הפונדקאות. נשים שמודעות היטב למשמעויות של כניסה להריון וסיגול אורך חיים שונה, ועושות זאת בדיעה צלולה ואחריות על שלום העובר בחודשי ההריון.

בניגוד לרושם העולה מגילוי הדעת של רימון, החוזה המשפטי אינו בא לכבול את הפונדקאית, אלא להגן עליה. לפני כשנתיים פונדקאית לא אחראית מהחוף המזרחי של קנדה, נכנסה להריון וולנטרי ללא חוזה, והסתבכה משפטית כאשר ההורים (זוג הטרוסקסואלי, אגב) החליטו לנטוש אותה ואת התאומים שברחמה כחודשיים לפני מועד הלידה.

4. רימון משווה את הפונדקאות לזנות. בין השאר כי "הפונדקאות, בדומה לזנות, אינה דורשת כל לימוד, ולכן אין להתייחס אליה כאל מקצוע."

מוזר שרימון, בעלת השכלה אקדמאית, לא טרחה לעשות בדיקה מינימלית במרפאות פוריות לפני האשמה כל כך חמורה, שכן אף מרפאה בצפון אמריקה לא תפרה פונדקאית שלא חוותה הריון מעולם עם ילדיה שלה ורצוי שחוותה לידה קלה. כמו כן לא כל אחת יכולה להיות פונדקאית, רק נשים שחוו כבר לפחות לידה אחת ושהן אימהות ורק כאלו שמסוגלות לעבור בדיקה פסיכולוגית על מנת לוודא שהן מודעות ומסוגלות לנטל הנפשי הכרוך בהליך.

5. רימון אומרת כי במדינות כמו קנדה פונדקאות בשכר היא עבירה פלילית (נכון חלקית) ולכן "הפונדקאות היחידה המותרת במדינות אלו היא פונדקאות בהתנדבות, הנעשית כמעשה חסד של תרומת איברים, והפיצוי היחיד המותר בעבורה על פי חוק הוא בעבור הוצאות רפואיות".

מהי בעצם פונדקאות בהתנדבות בקנדה? ראשית הרטוריקה שונה, אסור להזכיר מילים כמו "תשלום", מותר להזכיר ביטויים כמו "כיסוי הוצאות". שנית, קיים מעבר של כספים בין ההורים לפונדקאיות, עד תקרת סכום מסויימת. אומנם לא קיימת בדיקה פדנטנית של הוצאות הפונדקאית, אך בפועל הפונדקאיות יוצאות נשכרות כלכלית בתום תקופת ההריון.

אומנם בהשוואת הפונדקאות לזנות קוראת רימון לקחת דוגמא מקנדה, אך כאן באופן עקרוני אני מסכים איתה משום שבקנדה יש פונדקאות ממוסדת (בניגוד לזנות). ז"א הממשלה מגדירה מראש את התנאים והרטוריקה הרצויה, סביב אותו ההליך שקיים במדינות בהן הפונדקאות אינה תחת פיקוח ממשלתי. גם בארה"ב יש פונדקאות ממוסדת. הרטוריקה שונה, הסכומים שונים, אך בפועל מדובר בהליך משפטי דיי דומה. בשני המקרים אין זה מעניינה של המדינה לשאול את הצדדים מדוע הם מעוניינים בקיום הפונדקאות (בניגוד לדעתה של רימון שחווה דיעה על הסיבות "הנאורות" המאפשרות קיום ההליך).

שני הטיעונים הבאים של רימון גרמו לי לפקפק בכוונותיה, ובעצם לנסות לברר תחת איזו אג'נדה היא בוחנת את הנושא:

1. רימון אומרת שהפונדקאות אינה תחת ההגדרה של חופש העיסוק משום "אולם יש עיסוקים המייצרים נורמות חברתיות המנוגדות לתפישת זכויות האדם... ובכללן של החברה הליברלית, שבוודאי אינה חפצה שנשים או בני אדם בכלל יתפרנסו ממכירת איבריהם או מהשכרתם". מה שתהיתי לגביו בקריאת שורות אלו הוא מה דעתה של הכותבת (הדתיה יש לציין) על מוהלים. עיסוק שיש עליו ויכוח קשה בחברה המערבית ויש הרואים במנהג זה הטלת מום ביילוד חסר אונים המתנגש בזכויות אדם. האם הכותבת מלה את בניה?

2. הפיתרון שרימון מציעה הוא: "להתיר פונדקאות בשכר פעם אחת בחיי הפונדקאית, בהסכם בין אשה לאשה, ועל רקע רפואי בלבד. כך תימנע נורמה של גברים הסוחרים בגוף של נשים לכל צורך שהוא." שאלתי את אחת הפונדקאיות שאני מכיר מה היא חושבת על ההסדר הזה. היא השיבה לי שאותה אישה אומללה מזכירה לה נשים כמו שרה פיילין שרוצות להחליט בשביל נשים אחרות אם לעשות הפלה או לא, "זה אותו נושא מנקודת המבט שלי, כמו שאני אחליט בשביל עצמי אם אני רוצה לעשות הפלה או להכנס להריון, זו הזכות שלי להחלטות אישיות כאלו".

ב"פיתרון" של רימון טמונה גם השיפוטיות השרירותית, שעימה היא מבקשת להעניש גברים בכלל וגייז בפרט: ההריון והפונדקאות הן עניין נשי בלבד. רק עקרות של אישה מצדיקה הריון וולנטרי של אישה אחרת. ההריון שמחוץ למסגרת המשפחה המסורתית עפ"י רימון הוא אקט להחלשת מעמד האישה ולפיכך הוא בגדר חטא.

מה נעדר מהמאמר של רימון? קול הפונדקאיות.

האם הכותבת יכולה להבין ולקבל שיש נשים שאוהבות להיות בהריון? האם הכותבת יכולה להבין ולקבל שיש נשים שרואות בפונדקאות מעשה הומניטרי, וחשות סיפוק וגאווה ממעשיהן? האם הכותבת נכנסה לפורומים של פונדקאיות? קיימה איתן דיונים? שאלה את דעתן בנושא?

אני חושב על מספר לא מבוטל של נשים שפגשתי, ומופתע מהמכנה המשותף לכולן: הן בנות אדם חזקות ודומיננטיות מאוד. הן הסמכות בתוך המשפחה שלהן, הן שנותנות את "הטון" בבית. הנשואות מבינהן, נשואות לבני זוג שרחוקים מאוד מהמודל המצ'ואיסטי של גבר במשפחה המסורתית, חלק מהגברים אפשר להגדיר כ"כנועים". האישה היחידה שנבדלת מכל הנשים שפגשתי, היא מישהי שמאוד רצתה להיות פונדקאית, אבל בעלה אסר עליה, אז היא הפכה לדמות פעילה בקהילת הפונדקאיות ברשת.

פונדקאיות וולנטריות, וזה מה שהיה לי חסר מהדיעה הכל כך חד מימדית של עינת רימון, הן אדונות לעצמן. מתוך תפיסה שגוייה, מוטה של פונדקאיות כקורבנות שוק, מה שעינת רימון עשתה במילים פשוטות, הוא להגיד לפונדקאיות: "אני יודעת יותר טוב ממכן, מה טוב בשבילכן". והרי ההיסטוריה מלאה בגברים שלא חשבו אחרת.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...