לא הכל אגדה. צילום: שירלי קובלסקי.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לא הכל אגדה

התיאטרון הקהילתי הגאה מאפשר לקבוצות שונות לעבד חוויות הקשורות בהתמודדות משפחתית וסביבתית של בני הדורות השונים, ומרחיב את הפרספקטיבה והרגישות שלנו למגזרים השונים בקהילה הגאה. טור אישי

אף פעם לא ניהלתי רומן עם הבמה, גם לא הייתי מאלו שחולמים לעמוד על במה. אבל אני מודה על הרגע הזה, הבלתי צפוי, שבו צצה מול עיניי ההודעה על הקמת קבוצת תיאטרון חדשה, משותפת לבני נוער מאיגי - תנועת הנוער הגאה, לבוגרים מהקהילה ולהורי תהל"ה.

זה מסוג הדברים שמתרחשים רק פעם בכמה שנים: האצבע מקבלת חיים משלה, רצה למקלדת ופשוט לוחצת על טופס ההרשמה מבלי להתייעץ איתי... וככה מצאתי את עצמי במפגש הראשון, נבוכה - כנראה כמו כל השאר - עם הצירוף המוזר הזה של ילדים בני 15, מבוגרים בני 70 ואני, אי שם באמצע.

מהוסס משהו וטיפה צולע, יצא לדרך הרעיון שרקמו חיים טל, במאי ותיק שבאמתחתו הפקות מוצלחות של קבוצות תיאטרון קהילתי ומרטין בר, מדריך זואולוגי בבתי ספר ובספארי, בוגר 'הכוכבים של איגי' ששיחק גם בהפקה של תיאטרון גייריאטריה. חיים ומרטין עבדו יחד ב"העולם שייך ל…?" – הצגה שמפגישה בין שוכני בית אבות להומוסקסואלים לבין צעיר הומו. שם נולד הרעיון להפגיש בין הדורות לא רק בתוך הצגה, אלא בחיים ממש. דודו גוטליב, שהיה אז רכז הנוער של איגי ובהמשך רכז התרבות של המרכז הגאה התלהב מהרעיון ודחף בכדי להביאו לידי מימוש.

וככה התחלנו אז. קבוצה מועטת משתתפים - 3 צעירים מאיגי, טרנסית דיירת רחוב שהכריזה כל שבוע שהקבוצה היא הבית שלה, שתי אמהות מתהל"ה ושני מבוגרים מקשת מזהב. קבוצה מועטת משתתפים אבל עם להט, שמתחילה להפיח חיים בגוף המוזר הזה.

שנתיים אחרי, הקבוצה כבר הרבה יותר גדולה, הרבה פחות מהוססת. הצטרפו ובאו עוד. לצד נציגי קשת מזהב – מועדון להומואים בני +60, באה גם נילי חריש מארגון "בשלה" שלא ידענו על קיומו (ארגון שהקימה ד"ר רות ליטוין, המייעד עצמו לבנות 45 ומעלה). באו עוד אמהות, באו עוד צעירים - בני נוער וחיילים, פתאום המון מדים בחזרות... ועכשיו אנחנו על במה מרכזית, מוזמנים להשתתף בפסטיבלים יוקרתיים, כמו כל העולם במה (קישור) וסתיו תיאטרוני שיתקיים בנובמבר. קבוצה יוצאת דופן בנוף התיאטרוני, בלתי אפשרית בעליל וכנראה זה סוד הקסם. כי לא מעט עבודה וכח רצון נדרשים בכדי לשרוד יחד, בקבוצה אחת, 2 פסיכותרפיסטיות בבריאות הנפש, 2 נשות חינוך ותיקות, טרנסית הומלסית, וטרנסית מוכשרת בטירוף שנמצאת בתהליך שיקום. תלמידי תיכון מצטיינים לצד בני נוער אבודים, אנשים עם משפחה רחבה ואנשים שלא הקימו מעולם משפחה, חילוניים בצד דתיים. ערב רב של גילאים, ערכים ונסיון חיים במפגש אינטנסיבי, טעון רגשית, נרתמים ומושכים יחד למען מטרה משותפת.

ומי בארון עדין, ונכנס למצוקה כשמדובר על יציאה לבמות? דווקא 2 מאמהות תהל"ה, שמקבלות את בניהם ואוהבות ללא תנאים, הן אלו שצריכות להיזהר פן יגיע דבר ההצגה להוריהן שלהן. כולם יודעים מסביב, אחיהן, בני משפחה, חברים. אבל בדומה לחבר'ה הצעירים – כמו שמראים המחקרים – גם אצל האמהות האלו ללהט"בים, האחרונים שיידעו הם ההורים. כן כן, בגלל אותן סיבות. כי שם הקבלה לא תהיה מובטחת, וסביב הרגע הזה יש המון פחד.

בצילום: מיוריאל תלמי, אמא מתנדבת בתהל"ה, מלכה גם על הבמה. צילמה שירלי קובלסקי

ואם ביציאה מאוחרת מהארון עסקינן - תשאלו את איזי, שחקן ותיק שלנו – בן 77 ובעל ניסיון בימתי במסגרת תיאטרון גייריאטריה - שיצא לראשונה מהארון בפני משפחתו בגיל 71! וגם זה קרה לא בשיחה ישירה, אלא פשוט מעל הבמה.

איזי לא היחיד שחשף את נטייתו המינית בפני בני המשפחה דרך התיאטרון. כך, בהשראתו, סיפרה תיכוניסטית, בוגרת כיתה י' להוריה שהיא משתתפת בהצגה של הקהילה הגאה והזמינה אותם לבוא ולצפות בהצגה. האקט הזה הקל על התהליך ממנו כל כך חששה. הגאווה בבת המככבת על הבמה וזוכה באהדת הקהל עטפה את התנגדותם של ההורים, ומכאן גם הדרך להיכרות עם בת זוגה, היתה כבר קלה יותר. הנערה ששיתפה את כל הקבוצה בהתרגשות על ההתפתחות, לא האמינה שכל התהליך הזה יעבור ויסתיים כל כך מהר, והודתה לקבוצה על שחיזקה אותה, תמכה בה וליוותה אותה בתהליך הזה.

בצילום: איזי ריימונד– הוא אלי בהצגה "אגדה גאווה ודעה קדומה", יחד עם ניר חצרוני. צילום: שירלי קובלסקי

במהלך השנתיים עברנו לא מעט. התרחבנו והצטמצמנו וגם שינינו שם עד שסגרנו על גלג"ל – גאווה ללא גיל. החזרות כללו את כל מרכיבי החזרה הרגילים – דיקציה, תנועה, אימפרוביזציה. אבל הכל נועד למטרה לשמה התכנסנו - התיאטרון הקהילתי שלנו נועד לאפשר לקבוצות השונות בתוכנו לעבד חוויות הקשורות בהתמודדות משפחתית וסביבתית של בני הדורות השונים. במהלך החזרות התוודענו למגוון גדול של בעיות ומצוקות שמאפיינות כל דור וכל הגדרה - והודות לכך התרחבה הפרספקטיבה של כולנו. לא ידעתי לפני כן כמה כוח יש לכלי האמנותי הזה. הבנתי את העוצמה רק כשראיתי במו עייני את התהליכים שעוברים צעירים מאיגי כשהם מאלתרים סיטואציות בהן הם מגלמים את תפקיד ההורה המתבייש בילדו. באמצעות היפוך התפקידים במשחק הבינו פתאום את דרך החשיבה האחרת, התרככו אל מולה, או ההפך – ביטאו את הכעסים הצבורים. כך יצאו מן המפגשים פנויים יותר מבחינה רגשית ליצור מחדש את החיבור עם ההורים שמחכים בבית.

וכמובן שזוהי רק דוגמא אחת. כי במסגרת המפגשים כולנו היינו הכל – הורים, ילדים, סבים, שכנים ומורים. המבוגרים היו לצעירים, הצעירים למדו על מצוקות המבוגרים. פגשנו חלקים שלא ידענו שקיימים בתוכנו, ויצאנו מחוזקים כשהתמודדנו עם ההומופוביה המופנמת שלנו.

כל אלו תרמו להבנה הדדית עמוקה יותר, לכבוד הדדי בין דורות הקהילה ובין הורים וילדים, והעיקר - ליכולת ההתמודדות עם בני המשפחה ועם הסביבה בחיים 'האמיתיים'.

בימים אלו אנו מופיעים עם ההצגה השנייה שהקבוצה מפיקה: "אגדה, גאווה ודעה קדומה".

בצילום: מרטין בר, מיוזמי קבוצת התיאטרון, רכז הקבוצה ושחקן בהצגה עם ליה צ'רמן, חברת הקבוצה. צילום: שירלי קובלסקי

יום לפני מצעד הגאווה מגיעות דמויות קלאסיות מהאגדות לגן מאיר של 2013 ונחשפות לראשונה לקהילה הלהט"בית. גן מאיר הופך על הבמה לגן קסום, בו מתחרשים מפגשים בין הדמויות מן האגדות לבין אנשי הקהילה והשכנים התל-אביביים, מפגשים בין חלומות של אלו ושל אלו, ובין פנטזיות אישיות לבין מציאות. מפגשים שיביאו חלק מן המשתתפים לקחת אחריות על חייהם ולפעול למען עתיד טוב יותר לעצמם ולסובבים אותם.

ההצגה מרחיבה את ההתבוננות שלנו על הדמויות ועל הסטריאוטיפים שהן מייצגות, וכן את ההתבוננות של הדמויות עצמן על החיים. מה יקרה להן כאשר יחזרו מגן מאיר אל הספרים, לאחר שעברו שינוי תודעתי והן מצוידות בתובנות חדשות? ומה יקרה לצופים? האם הקריאה באגדה תישאר כפי שהיתה?

ההצגה היא שיאו של תהליך ארוך ומעמיק, ומביאה לידי ביטוי חומרים שעלו במהלך החזרות, והתגבשו לכדי תוצר תיאטרוני. נכללים בו נושאים מחיי היום-יום, סיפורים אישיים דיאלוגים ושיחות בין החברים שעלו לאורך השנה. את המחזה כתבו חיים טל וג'ורג' אבני - עיתונאי וקופירייטר עצמאי, בוגר קורסי כתיבה יצירתית, קופירייטינג ותסריטאות. הכתיבה היתה בשיתוף חברי הקבוצה, והמחזה שזור בסיפורי חיים של השחקנים.

חיים טל, הבמאי, בעל M.A בתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב, שמקדיש ימים ולילות בהפקות של קבוצות ייחודיות. הוא הקים ומנהל עד היום את קבוצת התיאטרון המצליחה של אקי"ם, שכל שחקניה בעלי פיגור שכלי. אין ספק שיכולות הקשב וההכלה שלו, האכפתיות והליווי האישי שהוא נותן לכל אחד ואחד בקבוצה תורמים לאווירה המיוחדת, לפתיחות שנוצרת ולרווחים שכולנו הפקנו. חיים לימד אותנו שהצגת תיאטרון היא אמצעי אומנותי להעצמה אישית מחד אבל גם דרך להעברת חוויה לקהל הרחב שברובו אינו מכיר את עולם הקהילה על גווניה. וכמו שהוא אומר: אם הצגת התיאטרון יכולה להביא שינוי כל שהוא – הרי שתרומתי לחברה בכלל ולקהילה בפרט אף גדולה יותר".

אנשי צוות נוספים שותפים להפקה:
רונית סנפיר – תפאורה ועיצוב במה ותלבושות
דורון שלום – ניהול מוזיקלי
אילת אראל – עוזרת במאי
יגאל רביד וציפי שביט – תרמו את קולם.

ההצגות הקרובות:
2.9.13 שעה 20.30 , המרכז הגאה, גן מאיר.
21.9.13 שעה 19.00 , תיאטרון צוותא
כרטיסים בקופות.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...