לסביות דתיות במצעד הגאווה בתל-אביב. צילום: ארגון בת-קול.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

לצעוד עם הקהילה למען זכויותיי כאישה דתיה

חבריי הדתיים שואלים אותי על כך, וחבריי החילונים תוהים לעצמם - ולפעמים באוזניי: איך אני, בתור דתיה, יכולה לצעוד במצעד הגאווה? התשובה טמונה בדברי תומאס פיין: "אדם שברצונו לשריין את חירותו - חובה עליו להגן על אויבו מדיכוי"

"It takes no compromising to give people their rights. It takes no money to respect the individual. It takes no survey to remove repressions."
- Harvey Milk

כשנרשמתי לאוניברסיטה בחרתי ללמוד קורס 'שער' (אם אתם לא לומדים מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אל תשאלו) בשם "מבוא לתורת המידות והמדינה" בהנחייתו של פרופסור דוד הד. בדיעבד הבררר שהתמזלתי בטירוף - האיש האגדי הזה, מומחה-על בתחומו, לימד את הקורס בפעם האחרונה לפני פרישתו לגמלאות, והיה מדהים.

כתבתי עבודה על רב-תרבותיות, וקראתי את המאמר של צ'רלס טיילור בנושא (אולי המאמר האקדמי הטוב ביותר שיצא לי לקרוא עד היום). במאמר טיילור מפגיש שתי גישות לרב-תרבותיות, "הפוליטיקה של ההבדל" (the politics of difference) ו"הפוליטיקה של הכבוד השוויוני" (politics of equal dignity). הגישה הראשונה שמה דגש על ההבדלים בין כל אדם לאדם, ואילו השנייה על זכויות שוות. חברה שתתנהל לפי "הפוליטיקה של ההבדל" תראה בעין אפליה המתקנת, ואילו חברה שתתנהל לפי "הפוליטיקה של הכבוד השוויוני" תתמוך בקביעת רף אחיד לקבלה לאוניברסיטאות ובתכנית לימוד אחידה, שמטרתה להביא את כל התלמידים לרף הזה.

המאמר של טיילור מהדהד בי בכל פעם שאני משתתפת בוויכוחים על דת ומדינה. בחודש יוני האחרון, ערב מצעד הגאווה בתל אביב, הגעתי לבית גשר בירושלים כדי להשתתף בפרויקט "שבת אחים" (מלשון "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד"), פרויקט שבו מתקיים שיח מרתק וער בין חילונים, דתיים וחרדים.

כמיטב המסורת, גלשנו מנושא הדיון - מקומה של האישה במסורת היהודית, או משהו בסגנון - הלאה והלאה עד שהגענו לזכויות הקהילה הגאה בישראל. את הצומת ההלכתית שידידי החרדי ואני הגענו אליה החברים החילונים שלנו לא הבניו.

כידוע נישואים בין שני אנשים בני אותו מין אינם תקפים הלכתית. אך חברתי לדיון לא קיבלה זאת, ונאלצתי להפטיר ש"זה עניין של גישה ליהדות", וכך הסתיים הדיון בעניין. אני שונאת קלישאות, וביום מן הימים עוד אתפוס את אותה חברה כדי להמשיך את הדיון, אבל אני לא חושבת שהתפיסה שלה את ההלכה הייתה "מוזרה". היא מובנת לחלוטין אם מביאים בחשבון את הנסיבות. הנחת היסוד שלנו שונה. אני מתייחסת להלכה בתור חלק אינטגרלי מהעולם היהודי שלי. יש הלכות שההיגיון שביסודן ברור לי, ויש הלכות שנראות לי כמבוססות על מילים שחקוקות באבן.

התפיסה שלי את היהדות משתלבת עם תפיסתי את "העולם הפוליטי" האידאלי. אני מאמינה שהיהדות היא מערכת כוללת של תקנות, חוקים וכללים מוסכמים. , אני בוחרת ללכת על-פיהם ואני מצפה מאחרים שיכבדו אותם במידה מסוימת. אך הדבר החשוב ביותר במשוואה הזו הוא שכדי שאוכל לקיים אורח חיים דתי לפי רצוני, אני צריכה לתת את אותה זכות לאחרים. אני לא יכולה לכפות את התפיסה שלי על אחרים - לא אני, שלא מתיימרת להיות יותר מסטודנטית דעתנית, שנהנית לכתוב ולחלוק את דעותיי עם מי שמעוניין לקרוא.

תומאס פיין כתב בספרו "העקרונות הראשוניים של הממשל" (1795) משפט שהוא לדעתי אלמותי, "אדם שברצונו לשריין את חירותו - חובה עליו להגן אפילו על אויבו מדיכוי". פיין אומר באופן פרקטי את מה שרבים (וגם אני) אוהבים לצטט מתוך וולטייר: "איני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אלחם עד מוות כדי לשמר את זכותך לומר את זה". אם אני מצפה מהציבור הכללי לתת לי את החירות לחיות את חיי הדתיים לפי רצוני, עליי לכבד את זכותם לחיות את חייהם כפי רצונם, גם אם לא מדובר באורח חיים דתי. כל זה, כמובן, בגבולות הסביר. אני כשלעצמי מנסה להיות הוגנת כלפי אנשים שיש לי מהם ציפיות לכבוד, אבל אני לא יכולה לדבר בשם הציבור שממנו אני באה.

וכאן מגיעה השאלה הגדולה, שחבריי הדתיים שואלים אותי וחבריי החילונים תוהים לעצמם ולפעמים באוזניי: איך אני, בתור דתייה, יכולה לצעוד במצעד הגאווה?

אם אני רוצה שיכבדו את זכותי לשמור נגיעה ולהסתובב בחצאית ארוכה בלי לקבל מבטים תמהים מרוב חבריי, מן הראוי שאתן את אותו כבוד למאבק על זכויות הקהילה הגאה. אם אני רוצה שיכבדו את זכותי לשמור שבת, מן הראוי שלא אעמוד בדרכן של תנועות מבורכות שפועלות למען חיי תרבות בשבת לכל הזרמים בירושלים.

אם אני רוצה שאחרים יכבדו את הבחירות שלי, מן הראוי שאכבד את בחירותיהם שלהם.

התזונאית שאוכלת רק בורגרים, הכומר ההומופוב שבחייו הפרטיים הלך בדיוק נגד זה - אלה הם אנטיתזות מוחלטות לדרך שבה אני צועדת. אני משתדלת לתת דוגמה אישית בכל תחום בחיי. אם אנשים באים אליי בשאלות על אורחות חיי, אני עונה בשמחה, אבל אני לא מוכיחה את חבריי על מה שהם עושים גם אם זה לא לרוחי.

ב"אורות התשובה", הראי"ה קוק מגדיר חזרה בתשובה כתהליך אינסופי. האדם הצדיק נמצא תמיד בתהליך של תשובה; אין תקרת זכוכית, ובעצם אין  תקרה. יש, כמובן, הרחבה לפילוסופיה הזאת, אך את הפירוש הזה לביטוי 'חזרה בתשובה' אני לוקחת איתי. לעניות דעתי, אני, מהמקום שלי לצד החזרה התמידית בתשובה, לא יכולה להוכיח אחרים בשם מערכת אידאולוגית פרטית. זה לא אתי, זה לא נכון, וזה יומרני.

ולכן, אני צועדת במצעד הגאווה.

ולסיום שיר:

"אני בוכה, אתה צועק \ אני טועה, אתה צודק \ זאת הצגה שלנו, \ ואין קהל ואין במה.
אולי נשב, ננוח, \ אתה, אתה - \ אני, אני..."

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...