....something with the light in these Berlin subway stations. It's special
ברלין. צילום: Dennis AB, Flickr.
עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

גלויה מברלין (או: חזרתו של ערפדון)

ב-2001 עלה לאוויר המדור "הארון של ערפדון", שכתב אייל גנור. 12 שנים אחרי, אייל חוזר לגוגיי במדור על החיים החדשים שלו בברלין. והפעם: מדוע הוא עזב את הארץ ולמה החיים בגרמניה כל כך שונים מאלו שבישראל

   אקספוזיציה קצרה   

קוראים לי אייל, או בכינוי שאני עדיין נושא (גם בחיי הפרטיים בקרב כמה וכמה אנשים) - ערפדון. הכינוי נולד ממש כאן, אי שם ב-2001, כשהתחלתי לכתוב. מאז ועד 2009, אם אני לא טועה. כל שבוע.

ואיזה נחמד. לכתוב טור בגוגיי זה ממש כמו לרכב על אופניים (ללא מושב).

ואיזה נחמד. אני יושב כאן בדירה, המחשב מונח על קרש גיהוץ, ואני יושב על כסא מתקפל, בדירה החדשה בפרידריכסהיין, ברלין.

רגע, מה?

אז כן. עברתי לכאן לפני כמה חדשים במטרה ברורה להשתקע. חיפשתי עבודה מביתי בתל אביב, עשיתי ראיונות דרך סקייפ, באתי לברלין להתראיין פנים אל פנים, עשיתי מחקרים ופרמתי בירוקרטיות. וכרגע אני כותב מברלין הקייצית.

אבל למה, ואיך, כולם שואלים אותי. ואם אני רוצה, איך אני מתחיל, ומה אני עושה?

אז ככה - השאלה הראשונה שעליך לשאול את עצמך היא "מה יהיה לי שם שאין לי פה?"

התשובה לשאלה הזו היא לא ממש קלה, אם חשבתם. משפחה וחברים – יש בישראל. עבודה – לרוב יש בישראל. העתיד אולי נראה מעורפל, אבל יש בישראל עתיד. הרי אחרי ששוטפים את ההייפ, אחרי שמנקים את המסיבות וחיי הלילה, מה נשאר לך? עיר להשתקע בה, עבודה, חברים, בן זוג, ותרבות פנאי. אז מה, לעזאזל, ההבדל?

   מסקנות המחקר   

לפני שאפילו התחלתי לחקור על ה"איך", גלגלתי קצת סיבות בראשי בנוגע ל"למה" והגעתי למסקנות הבאות:

עתיד כלכלי: יקר. יקר בטירוף בישראל. כולם יודעים את זה. עתיד כלכלי זה דבר טוב ונחמד, אבל פאק, למה זה מעניין אותי?

מחקרים רבים הראו שהישראלי הצעיר הממוצע לא ממש שם זין על מה שיקרה בעתיד שלו. פנסיה? זה רחוק, בטח עד אז נמות ממלחמה. קרן השתלמות? אין לי מושג מה זה בכלל.

הישראלי חי בשביל "כאן ועכשיו", ולא ממש פוחד שמישהו ישחק בכסף שלו. ובינתיים, ידידיי, יוקר המחייה עולה, הפערים גדלים, ואוטוטו ישראל הופכת לחברה של קאסטות. נסו תרגיל קטן: עצמו את העיניים וחשבו מה יהיה אתכם עוד 40 שנה. המוח פשוט לא מעכל, נכון? אחרי זמן מה של חשיבה, אתם תפטרו את המוח ב"סקאמבג מוח, עזוב אותי בשקט, פשוט יהיה טוב".

אז לא. לא יהיה טוב. זת'ומרת, אולי לא יהיה יותר גרוע, אבל בטח לא יהיה יותר טוב. נמאס לי לחיות ממינוס למינוס, נמאס לי לקנות ליסטרין ב60 ש"ח, נמאס לי שבחיים לא תהיה לי דירה או אוטו כי אני צריך מיליוני שקלים או שיעבוד לחיים. לא רוצה.

להתסכל עקום: אה? אתה אוטוטו בן 40 ואין לך דירה משלך? איזה מסכן. צק צק צק.

אה? אתם בני זוג מעל 35? למה שלא תאמצו איזה ילד? נו, קחו הלוואה.

אה? אתה בן אוטוטו בן 40 ועדיין יוצא לבלוק? אויש אתה כזה טיפוס ססגוני, פיטר פן כזה, מה יהיה, מתי תתבגר?

אולי זה ייראה לכם מגוחך, אבל לי זה הפריע. כי זה לא ממש משנה אם אתה גיי או סטרייט, אתה "צריך ליישר קו". כמובן שיש יוצאים מהכלל ואיש בעינו יעשה ויאדא יאדא, אבל כשכל חבריך כבר עם דירה וילד, ולך זה לא ממש בזין, זה קצת מוזר. ללכת למקום שבו איש לא מפשפש בציציותיי, או מקום שגם בגיל 50 אם יתחשק לי לגור בקומונה, לאיש לא יהיה אכפת – נראה לי נחמד.

עתיד גאה: בטח, אנחנו נאורים וכולנו פי.סי, אבל זיבי, מה הקשיש בן החמישים הזה עושה על רחבת הריקודים? ומי זה לידו? איחס, הוא נראה בן עשרים ומשהו! זוועה פשוט.

כל מי שהיה בערים נאורות בחו"ל יודע לספר לכם על היחס החיובי אליו זוכים זקני השבט. אם להזדקן – אז בהחלט שווה במקום שנותנים לך כבוד.

נחת: או. פה קבור הכלב. נחת. אני יותר קורא לזה שלוות נפש, חיים נוחים, איזי גואינג – איך שלא תקראו לזה, זה ייצא חיים שלווים. זה מתבטא בכל כך הרבה תחומים, שקשה לי ממש לפרט, אבל אני אנסה:

  • שעות העבודה נוחות, ואופן העבודה לא לחוץ. כמה פעמים יצא לכם לבוא סחוטים הביתה אחרי 12 שעות עבודה מפרכות, ולרצות למות? ומה עם כמות ימי החופשה המזערית בישראל? אני יכול להשבע שיש לי פחות שערות לבנות מאז שעברתי.
  • הלחץ הישראלי לא קיים פה. אט אט גם למדתי להתנתק מאתרי ומצינורות החדשות באופן כללי. טוב לי ככה. רק כשאתה מסתכל מסביב, אתה מבין כמה היית מכור לכל מה שקשור לחדשות. אפאטיות, אתם קוראים לזה? אולי, אבל גם למות מהתקף לב בגיל צעיר זה לא נחמד.

   סיכום ביניים - איך עושים את זה?   

כדי להסביר את כל התהליכים הפרוצדוריאלים, אצטרך הרבה יותר מסתם עמוד. לטעמי, בין אם יש לך דרכון אירופאי (ואז אתה צריך למצוא עבודה) ובין אם לא (ואז אתה רוצה ויזת סטודנט, אמן וכו') אתה חייב להיות מכוון מטרה. אתה חייב שתהיה לך, לפני הכל, תכנית פעולה.

מה זה אומר? פשוט מאוד. תכנית לטווח הרחוק – עד רחוק מאוד. אחרת, זה פשוט לא יפעל. רבים הצעירים שמקמבנים איזו ויזונת סטודנט, באים לפה ללמוד (במועדון הברגהיין), וכמובן – מתקפלים אחרי תקופה.

הסוויץ' חייב להיות בראש - אני רוצה לחיות במקום הזה, אני צריך לבנות את חיי מחדש. למצוא דירה, למצוא לימודים שיועילו לי למצוא עבודה. להתחיל בהתמחות, ואחרי זה להשתקע. הפיתוי של הדארק סייד בברלין הוא עצום. חיי הלילה יקרצו לך מכל פינה, אבל אתה חייב לירוק להם ברטוב של העין ולהחליט שיש לך סדר עדיפויות אחר. חיי הלילה תמיד יהיו פה. אחרי ההחלטה הזו – באה הבירוקרטיה. אבל זה כבר לטור אחר.

זהו, על קצה המזלג, למה ואפילו במקרו – איך. עוד על דברי הנאצה שאתה סופג כשאתה יורד מהארץ – בהמשך.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...