צילום אילוסטרציה (נראה לכן שאני נראית ככה?! אף אחת לא נראית ככה. אפילו האשה הזו לא נראית ככה). 
 > 

החיים הלסביים מתחילים בגיל ארבעים

קוראים לי זוהרית סטאר, שם קצת בדוי וקצת לא. לאחרונה הבנתי שאם בגיל 25 מפחיד להישאר לבד, בגיל 40 זה כבר סרט אימה. אז החלטתי לעשות מעשה ולוותר על הדרמות - לנסות להיות שמחה ומאושרת. בטור הזה אספר לכן מה יצא

כשהייתי בת עשרים וקצת, הייתי בטוחה שאהיה אחת מאלה שלא מוצאות אהבה ומעבירות את החיים בבדידות, עם כמה חתולים ועם ארגז בירה במקרר. לא שלא הכרתי את הקלישאות הסטראוטיפיות על זוגיות של לסביות, אבל הרגשתי שבמקרה שלי משהו חייב להשתבש.

הרי לא ייתכן שמישהי שפויה תרצה לצאת איתי. על אחת כמה וכמה לחיות איתי. ואם יש אחת כזו, היא לא תמצא חן בעיניי, או שבעצם אני לא אמצא חן בעיניה. וגם אם הכול יתאים, כנראה לא ניפגש. ואם ניפגש, בטח ניפרד ממש מהר. תהיה מה שתהיה הסיבה - סתם בגלל חילוקי דעות או סתם כי אני קרצייה שעושה את המוות ואי אפשר להיות איתי חצי שעה בלי להשתגע. ככה לפחות אימא שלי תמיד אמרה.

אבל עם עינת כל הברדק הזה התמוסס כמו כפית סוכר בתה צמחים. שוב ושוב הייתי מספרת לה את כל זה, והיא תמיד צחקה ונישקה אותי. עבר המון זמן עד שהייתי מוכנה להודות שאולי יש משהו במה שהיא אומרת, שאולי לא התפקשש לי הקטע הזה של זוגיות. רק בשנה החמישית שלנו יחד הבנתי שאני והיא זה כנראה לתמיד.

עד שיום אחד היא קראה לי ובעיניים דומעות ואדומות אמרה שזה לא זה, שיש לה ספקות, ושהיא רוצה לנסוע לחפש את עצמה. בחו"ל. או במינרווה. או בשידייט.

ואז היא הלכה.

את הפרטים על מה שקרה אחר כך אחסוך מכן. רק אומר שזה לא היה כיף ושהרבה מאוד טישיוז היו מעורבים בעניין וגם הרבה פאקטים של L&M לייט. כשכבר ניסיתי לקלף את עצמי ולצאת עם החברות, גיליתי שקרו שני דברים איומים. הראשון הוא שהסצינה נהייתה צעירה נורא. השני הוא שאני נהייתי זקנה. לא רק במראה, אלא גם בתחושה.

אבל הגרוע מכול היה להבין שלהיות רווקה בת 25 בעצם היה משחק ילדים. להיות להיות רווקה בת 37 - זה כבר סרט אימה.

ופתאום אני בת ארבעים. ואז ארבעים ואחת. ושנה אחר כך, בהפתעה גמורה, אני כבר בת 42! מלא בלאגן התרוצץ לי בראש. חשבתי על היריון ועל ילדים. חשבתי על חתולים, שבוודאי ימלאו לי את הבית. חשבתי על ההחמצה ועל הלבד - תעצרו הכול, אני רוצה למות, אבל תביאו לי שוט של אבסינת' לפני זה.

אך קרה הנס ושרדתי. החיים המשיכו, ורגע מ-43 קיבלתי החלטה. החלטתי לשכנע את עצמי שהחיים הלסביים מתחילים בגיל ארבעים, ושגם אם זו שטות גמורה, והשנים היפות שלי כלסבית הן כנראה היסטוריה רחוקה, עם קצת אמונה בעצמי אולי יקרה הפלא, ובאמת יהיה לי כיף.

לא תאמינו. זה לא עבד.

כי החיים הלסביים לא מתחילים בגיל ארבעים. הם גם לא מתחילים בגיל שלושים או בגיל עשרים. החיים הלסביים מתחילים כשאת מחליטה - ומתחילה. יש מי שיתחילו את החיים בגיל שתיים עשרה. הן יגניבו מבט בכוסית של הכיתה וירצו לנשק אותה. יש מי שיחכו עד גיל שבעים. יש כאלו שזה לא יקרה להן לעולם. ויש את אלה שזה קורה להן בכל יום מחדש.

ויש אותי. אני באמצע, נושקת ל-44 ובלבי החלטה: את חיי הלסביים החדשים אני מתחילה עכשיו. או אולי מחר. בכל זאת, נורא חם היום.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...