עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

דיכאון

המאפיין העיקרי של דיכאון הוא ירידה ניכרת במצב-הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה של הפרט הסובל. מה הם הגורמים לדיכאון, מדוע הוא שכיח אצל הומואים ולסביות, כיצד מטפלים בו ואיך מתמודדים איתו

דיכאון הוא ההפרעה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר אחרי הפרעות החרדה, והוא תופעה אופיינית בחברה האנושית. המאפיין העיקרי של דיכאון הוא ירידה ניכרת במצב-הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה של הפרט הסובל. במידה והדיכאון נמשך פרק זמן ממושך, הוא מוגדר כהפרעה נפשית, ויש בו כדי להפריע לחיי היומיום ולפגוע בתפקודו השוטף של האדם באופן חמור.

בצורתו החריפה, מתבטא הדיכאון בסממנים פיזיים ונפשיים כאחד: תשישות פיזית ונפשית, חוסר יכולת להתמודד אף עם קשיים ובעיות פשוטות מאוד, תחושות חרדה, פחד, ודכדוך תמידיים. לרוב, במצבי דיכאון נוטים האנשים להסתגר בעצמם, להימנע ממגע עם אנשים ומעימות עם הנסיבות, ולעתים קרובות אף אינם עושים כדי לשפר את מצבם.

גורמים לדיכאון
למרות התקדמות מדע הרפואה והפסיכיאטריה ושכיחותה של התופעה, גם כיום הגורמים לדיכאון עדיין אינם ברורים במלואם. תופעת הדיכאון שכיחה אצל נשים פי שתיים מאשר בגברים (מסיבות שעשויות להיות קשורות בפיזיולוגיה, אך גם בסיבות פסיכו-חברתיות). על פי פרסומים של ארגון הבריאות העולמי, כ-10% מבני האדם סובלים מדיכאון ברמה זו או אחרת במהלך חייהם. מעריכים כי אחד הגורמים המרכזיים ביצירתו הוא שינוי ברמות ההורמונליות בדם, ואחת העדויות לכך היא השינויים במצב הרוח אצל נשים לאחר הלידה (דיכאון שלאחר הלידה) ובימים הקודמים לווסת (מתח קדם-וסתי).

הדיכאון יכול להיווצר כתוצאה ממחלות שונות, באופן ישיר או עקיף ולכן גם חשוב לשלול קיומן של סיבות פיזיולוגיות לקיומו של הדיכאון לפני שניגשים לטפל בו בכלים פסיכולוגיים. מחלות שונות המשפיעות על רמות ההורמונים בגוף עשויות להגביר את הסיכויים להופעת הדיכאון - בעיות בתפקוד בלוטת התריס, רמות נמוכות של הורמונים מבלוטת יותרת המוח, ועוד. ישנן מחלות המסבות סבל רב לחולה, בין אם בשל סימפטומים קשים, ובין אם בשל הטיפול התרופתי. נכות, מחלות קשות כמו איידס, גידולים סרטניים, שחפת, ומחלות אחרות משפיעות על מצב רוחו של החולה מסיבות ישירות ועקיפות, כמו השפעה על חייו, פגיעה בהרגליו ותחושת חוסר אונים הנובעת מהמחלה והטיפולים הנובעים ממנה.

דיכאון יכול להיגרם גם בתגובה לאירוע טראומתי מסויים, כמו מוות, אובדן, שכול, אבטלה, סכסוך, הפסד כספי גדול, וכדומה, ואז הוא מכונה דיכאון מצבי או תגובתי (ריאקציוני). עבודה מאומצת, תחושת ניצול וקיפוח מתמשכים, דיאטה חריפה וחוסר חשיפה לשמש (בעיקר בעונות החורף) מובילים אף הם לעליה בסיכויים לפתח דיכאון.

דיכאון והומוסקסואליות
על פי ההערכה, דיכאון ברמות כאלה ואחרות מוביל להתפתחות מחשבות אובדניות ונטיות התאבדותיות אצל הומואים ולסביות, בעיקר בקרב מתבגרים צעירים. אחוז ההתאבדות בקרב צעירים הומוסקסואלים (גייז ולסביות) גבוה באופן משמעותי מאשר בקרב הטרוסקסואלים. דו"ח שפרסמה מחלת הבריאות והשירותים ההומאניים של ארצות-הברית הראה כי מספר ניסיונות ההתאבדות של הומוסקסואלים ולסביות צעירים גבוה פי שניים עד שלושה מזה של הטרוסקסואלים צעירים, וכי הומוסקסואלים ולסביות צעירים מבצעים 30 אחוז ממעשי ההתאבדויות בקרב בני נוער בשנה (Gibson, 1989).

מחקרים שנערכו באמצע שנות ה-90 (ברגר וקלי, סאלטר) הראו כי נורמות ולחצים חברתיים המופעלים על הומואים, לסביות וביסקסאולים, גורמים לתחושה של חוסר אונים, המובילה לדיכאון ולעתים גם לתופעות של חרדה ומצבי מצוקה נפשית. העמדות החברתיות ההומופוביות, החשש מפני הזדקנות בחברה מינית המדגישה את האסתטיות והיופי, הפחד מפני חשיפה ויציאה מהארון בפני הסביבה הקרובה וחוסר ההכרה בזוגיות חד-מינית, מפעילים מערכת של לחצים על הומואים ולסביות, ועשויים לגרום לתופעות פסיכולוגיות מורכבות, ובהן דיכאון.

הפנמה והסכמה עם תפיסות חברתיות הרואות בהומוסקסואליות דבר שלילי ובלתי-מקובל, עשויות להשפיע על הדימוי והביטחון העצמי של צעירים הומוסקסואלים (בנים ובנות), ולגרום לעליה בשכיחות מקרי הדיכאון בקהילה. מחקרים (מאייר ושידאלו) שנערכו בסוף שנות ה-90 הראו כי גברים הומוסקסואלים לקו בדיכאון כתוצאה מלחצים חברתיים, הומופוביה עצמית מודחקת וקושי בקבלה עצמית.

הדיכאון יכול להופיע גם אצל אנשים הסובלים מדיספוריה מגדרית, ובהם טרנסג'נדרים המתחבטים בשאלת זהותם המגדרית. במקרים רבים, ההתמודדות עם הפער בין המין הפיזי לבין המגדר הרצוי, עשויה להוביל להופעת תסמיני דיכאון ברמות חומרה משתנות. היעדר טיפול מתאים עשוי אפילו להוביל למחשבות אובדניות וקשיים נפשיים קשים.

תסמיני הדיכאון
לדיכאון תסמינים שונים ומגוונים, המשתנים מאדם לאדם באופיים ומידת החומרה שלהם. תגובה אופיינית לדיכאון היא עייפות כרונית, המלווה בקשיי שינה והרדמות, לצד האטה בתגובות, בחשיבה ובדיבור. אנשים הסובלים מדיכאון מתארים מציאות אפורה ואיטית, חסרת חיים ומשעממת.

לעתים, משפיע הדיכאון על הופעתן של הפרעות פסיכיאטריות ורפואיות נוספות. כחמישה אחוזים (5%) מהאנשים הסובלים מדיכאון מדווחים על תעתועים, חזיונות וקולות שווא, ואשליות שונות. כ-15% מבין הסובלים מדיכאון חמור סובלים גם מנטיות אובדניות.

חלק מהאנשים הסובלים מדיכאון סובלים גם מהפרעות אכילה דוגמת בולמיה, אנורקסיה ועוד. דיכאונות קלים גורמים בדרך כלל לתיאבון רב, אכילת יתר ועליה במשקל, בעוד שדיכאון מג'ורי (Major Depression) גורם לרוב לתופעה ההפוכה - תיאבון ירוד ואיבוד משקל קיצוני. אצל אנשים רבים הנוטים לתגובה דכאונית ניתן למצוא גם התמכרויות לסמים, אלכוהול ותרופות, ממצא אשר ניתן להבין, בין היתר, כניסיון להתמודדות עם הכאב הנפשי על-ידי אמצעים 'חיצוניים'.

אבחנה
איגוד הפסיכיאטרים האמריקני הגדיר תשעה קריטריונים, המשמשים כדי לקבוע ולאבחן דיכאון מג'ורי (Major):

1. מצב רוח ירוד ברוב היום,
2. ירידה בעניין בסביבה או בהנאה מפעילויות שונות,
3. ירידה או עליה במשקל מעל 5% אשר מתרחשת ללא כוונה מודעת או עליה או ירידה בתיאבון,
4. נדודי שינה או שינת יתר,
5. אי שקט מוטורי או איטיות,
6. עייפות או חוסר אנרגיה,
7. הרגשת נחיתות או תחושות אשם בלתי-מבוססות,
8. ירידה בריכוז,
9. מחשבות חוזרות על מוות, התאבדות או תוכנית ממשית להתאבדות.

החולה מאובחן כסובל מדיכאון, אם מופיעים אצלו לפחות אחד מבין הסימפטומים 1 או 2, יחד עם ארבעה סימפטומים נוספים (לפחות) במשך רוב הזמן - בתקופה של שבועיים לפחות.

טיפול בדיכאון
הטיפול המרכזי בדיכאון הוא על ידי תרופות מקבוצת ה-SSRI, מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים, המעכבות את קליטת הסרוטונין אל תוך התאים ובכך גורמות לעלייה ברמתו בקשרים שבין תאי העצב במוח. המוכרות מבין תרופות אלה הן הפרוזאק והסרוקסט, משפחת תרופות שחוללה מהפיכה של ממש עם כניסתן לשוק כטיפול פסיכיאטרי לתופעות רבות, כשהמרכזיות הן דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית, חרדה ומצבי מתח.

קבוצות תרופות נוספות הן נוגדי הדיכאון הטריציקליים, מעכבי מונואמין אוקסידאז, וסמים מעוררים (פסיכוסטימולנטים), המשמשים בדרך כלל אצל אנשים הסובלים מדיכאון חמור, איטיות, אפטיות ותשישות, וכאשר קבוצות התרופות האחרות אינן פועלות.

לטיפולים תרופתיים מסוג זה חסרון משמעותי, מאחר והם מתחילים להשפיע רק כעבור שבועיים ואף יותר מיום תחילת הטיפול. לא כל החולים מגיבים באותו האופן לתרופות נוגדות הדיכאון, וב-35% מהמקרים התרופה המותאמת לחולה איננה מתאימה ויש להחליפה באחרת.

במקרים חריגים מאוד, אצל חולים בעלי נטיות התאבדותיות חמורות והרעבה עצמית, נדרש טיפול מיידי ואינטנסיבי באמצעות הלם חשמלי - ECT. בשיטה זו, מעבירים זרם חשמלי בגופו של החולה (הנמצא תחת הרדמה מלאה), דבר אשר לעתים מסייע בהפחתת רמת הדיכאון באופן משמעותי, מסיבות שעדיין אינן מובנות.

לרוב, הטיפול התרופתי ניתן בשילוב עם טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה), במהלכו מסייעים אנשי מקצוע למטופלים להתגבר על הקשיים ולצאת מהדיכאון. השימוש בפסיכותרפיה מעלה משמעותית את סיכויי ההצלחה של הטיפול התרופתי, ולהפך, וכיום השילוב של שתי השיטות נחשב כדרך הבטוחה והיעילה ביותר לטיפול בדיכאונות ולמניעת חזרתם.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...