זה לא אתה, זה אני - ניל קמינסקי. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

להיפרד ולהישאר חיים

ניל קמינסקי מציג בספרו החדש דרכים להיפרד ולסיים קשר מבלי לפגוע. אך מה קורה במעבר בין האותיות על הנייר לבין המציאות?

מכל ספרי העזרה העצמית (שלא קראתי אף אחד מהם) נדמה לי שנקודת המוצא של הספר "זה לא אתה, זה אני" היא אחרת ומעניינת. היא לא באה ללמד אותנו להיות מאושרים יותר למכור פרארי (הספר "הנזיר שמכר פרארי") או להזיז גבינה (הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?"). ואולי בעצם כן להזיז גבינה ולהיות מאושרים יותר. הספר נועד במקורו לבני זוג הרוצים להיפרד. הספר מבטיח לעזור לך להיפרד נכון.פול סיימון שר בזמנו על חמישים דרכים לעזוב את אהובך, אבל לא ברור אם הוא מנה בתוכן את הזוגות הגאים ואת העצות של קמינסקי.

ניל קמינסקי, עובד סוציאלי אמריקאי בעל ניסיון בטיפול זוגי, מנסה ללמד איך לעזוב בלי לפגוע ובלי להיפגע. מסתבר כי על אף שנראה שאין קל יותר לזוגות חד מיניים מלהיפרד, אוספים כמה דברים ומסתלקים, או זורקים מהבית, במציאות זה מסובך יותר לאלו שאהבו ואהבתם תמה והזוגיות הפכה להיות מעיקה. וכאן בדיוק עולה השאלה איך נפרדים נכון.

החלקים המעניינים באמת בספר הם סיפורי החיים וניתוח הקשרים של זוגות הומוסקסואליים בהם טיפל הכותב. קמינסקי מנסה להסביר כמעט את הבלתי אפשרי: מה מושך אנשים אחד אל האחר? על איזה בסיס נפשי נבנית הזוגיות? מה הם המרכיבים האישיים? כמובן שכל אחד הוא עולם אחר והדוגמאות רבות לסיבות גורמות לנו להתרחק מבני זוג. אני מניח שרבים ינסו למצוא את עצמם, ואולי ינסו להבין דרך הספר משהו על אישיותם, אם יוכלו לעשות השלכה מתאימה ויזדהו עם הניתוחים הרלבנטיים להם.

הספר מתייחס להחלטה להיפרד, ללחצים בעד ונגד שקיימים בתוך הקהילה, לצער ולהרגשת האובדן, לפחד להיות שוב לבד ולהתחיל את הכל מהתחלה. וצריך להתחיל מחדש בכל פעם ולא לוותר. לעתים אנשים נשארים יחד הרבה אחרי שיש הצדקה רגשית להישאר במסגרת הזוגית. הפחד מהחוץ, החרדה מחזרה לשוק הבשר, החשש לפגוש שוב כל מיני מופרעים שקרנים, הסירוב להצטרף חזרה לעולם שנעזב בשמחה. כל זה מתלכד לכדי בעיה מעיקה.

הספר כתוב מנקודת המבט של זה הרוצה לעזוב, אך גם אנשים שאינם בזוגיות כלל יכולים ללמוד ממנו רבות. בין אם זה ניתוח השפעת ההומופוביה החיצונית והפנימית על חיי הנפש והקבלה העצמית, ובין אם זאת השפעת החרדה מאידס או הפחד להיות לבד.

קמינסקי מנסה לתת סימנים מתי הקשר מפסיק לספק את הצרכים הנפשיים והפיזיים של כל אחד מבני הזוג, ומתי הגיעה השעה להיפרד. הבעיה היא כי בדרך כלל התובנה הזאת לא מגיעה באותו זמן לשני בני הזוג. תמיד יהיה אחד שלא ירצה להיפרד, שלא יראה את הסימנים ויחשוב עד הרגע האחרון שהכל בסדר בזוגיות.

קמינסקי מסביר כי מסרים חברתיים הטרוסקסואלים לרוב הגיעו גם לקהילה: מגנים את הבודד והלחץ ניכר. צריך להוסיף לזה את הצורך המובן, אך לא תמיד המוצדק, להימנע מכאב הפרידה שהופך להיות מרכיב חשוב במשיכת הזמן המיותרת. קיימת תחושה שטוענת כי מוטב לסבול בזוג מלהיות לבד. אכן, צריך כוח נפשי להיות לבד ולהכין את עצמך לזוגיות הבאה שאם תיתן לה סיכוי, הרי שהיא עשויה לבוא ולהיות טובה יותר, או אחרת, מהקודמת כי יש כבר ניסיון והבנה מן הזוגיות שנגמרה. ואולי הבחירה תהיה נכונה יותר לאותו זמן, כי הרי כולם משתנים עם הזמן והצרכים משתנים עם הזמן החולף.

אנחנו רואים בסרטים או מדמיינים לעצמנו את הרומנטיקה. אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים להרגיש אותה. אך מה אנחנו יודעים על הקשיים והסיבוכים של זוגיות בחיי היומיום? מה אנו יודעים על איך לא לחבל ביחסים? על מהי פשרה ואיך מסתגלים אליה? על הדרך בה נולדת אלימות בתוך הזוגיות? והיכן עובר הגבול בין ויכוח לגיטימי לבין ניצול רגשי לשמו? מה אנו יודעים על השיטות לזהות ולחיות עם עמדות כוח שונות בתוך הזוגיות ומה באמת קורה כשעמדות הכוח משתנות?

נשאלת לה השאלה האם אנחנו, כל אחד לעצמו, מכירים בצרכים הפנימיים העמוקים שלנו. לא רק הצרכים הברורים של הצורך לאהוב והצורך לחלוק עם מישהו בחיים, אלא גם מה הם הצרכים הפנימיים המודחקים והסמויים. מי שהיה בטיפול פסיכולוגי רכש הבנה לעצמו כלי לבדיקה עצמית בהמשך. הספר מנסה לענות על מקצת השאלות הללו ולהביא דוגמאות ואפשרויות הרחבת ההבנה הן העצמית והן בעומדים מול.

עד כאן ניסיון להגדיר בעייתיות בתוך המערכת וסיבות לפירוק הקשר. פרידה היא באמת דבר קשה. העוזב לרוב יצא מתוסכל או כועס. הנעזב, שכמעט לרוב הפרידה באה לו בהפתעה, יהיה הצד הנפגע כי אינו יודע מאיפה זה בא לו. הרי הכל היה בסדר לדעתו. הכאב של העזיבה והדחייה הוא בלתי נסבל וגורם דיכאון וירידה בתחושת הערך העצמי. מכאן העצות איך לעשות את זה.

עצות בעקרון הן דבר טוב ועל הנייר הן נראות נפלא. מה שקשה הוא להבין כי עצה המתאימה לכלל לא בהכרח מתחשבת ביחיד ובמבנה האישיות שלו. קמינסקי מציע כעצה ראשונה לנהל סדרת שיחות עם בן הזוג שיסבירו ויוליכו לקראת הפרידה. זה יפה, זה אפילו נכון, אך האם שני בני הזוג בנויים במצב הזה לשבת לשיחה מלומדת על פרידה? אינני יודע.

הוא ממשיך ונותן סדרת משפטי פרידה נכונים. כמעט בכל המקרים שעמדתי בהם הפרידה נעשתה מתוך סערת נפש גדולה וחוסר יכולת לשלוט באמת בצורת ההבעה. דווקא כשהוא מנתח משפטי פרידה לא נכונים מצאתי בהם משפטים שאמרתי או שנאמרו לי עם השנים. אנשים לא מתוכנתים כנראה מספיק ואינני יודע אם הייתי אומר דברים אחרים אפילו אם הספר היה בידי אז.

בשלב הבא קמינסקי עוסק ברגשות השליליים שאנשים חווים אחרי פרידה. העצב, האבל והדיכאון. יש הצדקה להרגיש את הרגשות הללו אך צריך לבדוק שלא מגזימים ונכנסים לאיזה דיכאון קליני עמוק מדי. הוא כותב ומתאר את סולם הרגשות ומנסה להסביר אותן. בהמשך הוא ינסה להסביר אם כדאי ומתי לחדש קשר ידידותי עם מאהב לשעבר ויסביר עוד כמה וכמה דברים מסביב לקשר שנגמר ולרגשות והצרכים הנפשיים המלווים אירוע שכזה.

אם כך, למי נועד הספר? האם הצלחתם להיעזר פעם בספר? האם רכשתם השפעה בחברה או משהו בכלל מספרי העצות השונים? אני מניח שראוי לקרוא את הספר הזה ולא חשוב באיזה מצב אתה: בין אם אתה בודד כרגע, ואולי תזדקק לו בעתיד, ובין אם אתה במצב של זוגיות רופפת, הוא עשוי להבהיר דברים גם אם לא תשתמש בעצות ובאופן כללי. מכיוון שיש בו כל מיני ניתוחים של אופי וצורות התקשרות כל אחד יכול להפיק ממנו דבר מה. נכון שהספר מאוד אמריקאי, זאת אומרת לא ממש עמוק, אבל אולי דווקא בגלל זה הוא נוח לכל משתמש.

"זה לא אתה, זה אני" מאת ניל קמינסקי * הוצאת "שופרא" 2003 * תרגם: רז כהן * 318 עמודים, כריכה רכה * מחיר: 79.00 ש"ח

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...