עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

למה לעזאזל זה קורה לנו?

כמה פעמים חשבתם שזו הולכת להיות אהבה גדולה והתבדיתם? כמה פעמים ברחתם כשהבנתם שהצד השני רוצה יותר? דן לחמן מנסה להסביר למה זה באמת קורה, ודווקא לנו

למה לעזאזל זה קורה לנו? אחת לכמה ימים מופיעה השאלה הזאת בצ'אטים ובפורומים. למה אנחנו לא מוצאים את האחד? למה אין לנו אהבה? לאחרונה אמר מישהו שזה בגלל הסקס הזמין. הייתי אומר להפך, הסקס זמין משום שאין אהבות. אך מה הסיבה?

כשאנו מבקשים לענות לשאלה המורכבת חשוב שנתחיל מהתובנה הבסיסית לפיה אנחנו תוצאה של חברה שלא הרשתה לזוגות הומוסקסואלים לחיות יחד. הפתרון היחיד שהתאפשר להם בימים הקדומים היה להרבות בסקס מזדמן כדי להשביע את הרעב לאהבה. וזה, בעצם, מה שאנחנו ממשיכים לעשות היום. הסקס הפך להיות התאהבויות של כמה דקות, כל אחד לפי כמויות הסקס שהוא מצליח להשיג לעצמו. ואני אעסוק רק באלו שרוצים ולא מצליחים, לא באלו שבכלל לא רוצים או כאלה שהצליחו כמובן.

ראשית, אין הוכחה שכולם באמת רוצים. תראו את שדות הציד: המועדונים, הסאונות, הצ'אטים, אתרי ההיכרויות. הם יותר מלאים בכאלה שאינם רוצים זוגיות מאשר אלו שבאמת רוצים. המפגש בין אלו שבאמת רוצים לבין אלו שפשוט לא רוצים הוא אבי אבות הכאב. תארו לעצמכם אחד שרוצה מאד רואה במועדון, בשיחה אחד על אחד או באתר הכרויות - מישהו שממש מוצא חן בעיניו. אלא שיש בעיה קטנה: השני לא רוצה בכלל. תארו לעצמכם את הסצנה בסאונות, כשבאים מראש למצוא סקס מהיר וכמה שיותר. מניסיון, דווקא שם, כשהרעב לזוגיות נשאר בחוץ מתוך החלטה פנימית, דווקא שם עשויה להיוולד אהבה. ראיתי כאלה.

וצריכה להישאל שאלה פשוטה: אם כולם כל כך רוצים זוגיות - בחברה שבימינו כבר מוכנה לרעיון של גברים החיים יחד - מה בעצם מפריע לנו להתחבר? לטעמי, הדבר שבאמת מפריע לנו להתחבר הוא לא הסקס, אפילו לא חוסר היכולת להתפשר. גם לא חוסר היכולת לאהוב. מה שמפריע לנו הוא, בעצם, תחושה אחת בסיסית: הפחד.

תמיד קיים החיפוש אחר האחד מושלם וחוסר היכולת להתפשר על יותר מאשר הטוב ביותר, כל אחד כראות עיניו כמובן. והכי יפה הוא לא בהכרח הכי מתאים מבחינה נפשית. אבל לא מתפשרים, כי הרי בעוד רגע יגיע מישהו יפה יותר שירצה דווקא אותי ויהיה נפלא. אלא שהיותר יפה לא מגיע ואז מפסידים את ההוא, הנחמד האמיתי מקודם.

בצורה אחרת ובאופן אחר, לא מודע, התחושה היא שהוא לא ממש דומה לי. אנשים לא מודעים כמה הם מחפשים את עצמם באחר. הם כל כך צריכים משוב לעצמם עד שבן הזוג צריך להיות הכי דומה ל"אני". לאו דווקא במראה, אלא בתכונות שהוא משדר מראש. זה שרוצה אותי הוא לא... איך לומר, הוא נחמד אבל הוא לא האחד שאני צריך. הוא לא הראי.

מצב של זוגיות ארוכה מעורר ברובנו פחד לא מודע, כזה שגורם לנו לפסול אוטומטית את מי שמתאים לנו. ברוב המקרים לפחד קוראים "חרדת נטישה" ומסיבה שאינני מבין היא מובנית לתוך האישיות ההומוסקסואלית הרבה יותר מאשר באישיות בחברה ההטרוסקסואלית. בחברה הסטרייטית היא מופיע במקומות אחרים: בבגידות כאשר קיים חוסר קשר אמיתי, בקנאה, באובססיה. אצל הסטרייטים החברה דוחפת בודדים לזוגיות בכוח זה לזרועות זו. אין להם ברירה אלא להתחבר כמובן. רק אם אתה פחדן קיצוני תתחמק מכל קשר ואז יש לך טענות שכל הגברים רוצים רק סקס ובעצם כל הנשים הן עלוקות ונמרחות. כל אחד והתירוץ שלו. החרדה אותה חרדה. אולם ההבדל שאותנו, ההומואים, בכלל לא דוחפים להתחבר.

חרדת נטישה היא משהו שנולד מוקדם בחינוך הביתי. הוא מקבל את בבואתו החברתית במפגשים המיניים של הומוסקסואלים למן ההתחלה. כולנו עברנו את הדרך של איסוף פגיעות מאנשים שהבטיחו את עצמם עבורנו ונעלמו לנו למחרת. לרובנו יש צורך להתאהב, אולם עם הזמן הצורך הופך להיות להתאהבות חד פעמית. כשמישהו אומר "אני לא נותן למי שאני לא אוהב", הוא מזמין לעצמו סדרה של כאבי לב. כי ההורמונים והצורך לא מתחשבים במבנה הנפשי; הם עושים את שלהם ודוחפים את היצר והצורך.

הנקודה היא שאין קשר בין תאווה לאהבה. במאה הקודמת סטרייטים פתרו את הבעיה בבתי זונות או בהחזקת פילגשים. הייתה להם אישה בבית כמצוות החברה. את הנאתם המינית מצאו מחוץ לבית. זה היה בסדר לגברים. ידידים יכלו ללכת יחד לבלות בבתי זונות או להתארח בבית הפילגש. זו הייתה פני הצביעות החברתית מאחר שהנשים ידעו לאן הולכים הבעלים אך אין סימן שהן סבלו. כנראה, גם הן לא רצו אותם יותר מדי. הייתה התאהבות, במקרה הטוב, והיא חלפה. במקרה הרע שידוך. אישה לא הייתה צריכה לממש את החרדות שלה מפני הקשר. לא היה כמעט קשר. הרומנטיות, זו שכולנו שואפים אליה, היא ממש חדשה. לא כולם מכוילים לצרוך אותה נכון.

כשאנחנו אוספים מספיק נטישות כשאנו תמימים בשטח, אנחנו לומדים די במהירות לפתח את הטכניקה של להשתמש ולזרוק. למה לי להיפגע שוב? מי מבטיח לי שזה שעומד מולי עם עיניים לחות ומקרקר כמה הוא אוהב אותי לא יברח גם הוא אחרי הזיון? למה שאני אאמין לזה יותר מהחמישים ששיקרו וברחו? הבעיה שגם המקרקר לא ממש מאמין לגבר מולו. הרי אחרי שאתן לו את עצמי הוא יברח. הם רוצים רק דבר אחד. זוכרים את משפט המפתח הטיפשי הזה?

אז כששני פחדנים, כאלה שלא מסוגלים לבדוק מה באמת קורה להם יחד, עומדים אחד מול השני - כמובן שתבוא פגיעה נוספת. מרירות אחת פוגשת את הסקפטיות ממולה ונוצר מטען רע בין השניים.

לטעמי, צריך איזה רוגע פנימי כדי לקיים זוגיות, או חרדה גדולה יותר, אבל כזו ששונה מהותית מחרדת נטישה המתמצה בפחד מלחיות לבד. הפחד מלחיות לבד איננו פחד מפני בדידות. לכולנו יש ניצנים של בדידות קיומית אותם אנו נושאים לכל מקום. החרדה מה"לבד" מתערבבת בחרדת הבדידות. וכן, אז מגיעים לפשרה וכן מוצאים בחוש שמדריך אותנו ישר אל מישהו הסובל מאותה חרדה ומוכן לוותר על החתיך הבא למען שקט נפשי.

חלק מאתנו נתקשר על בסיס של אובססיה המתאימה לשניים. שם יהיה קשר שבו אחד חי מהמעי של השני ובאותו זמן אוכל ומעכל את השני. מי ששבע ראשון ילך וישאיר לשני את הברירה להתאבד או לסבול לאורך זמן רב מאהבה נכזבת שתפריע לו להתאהב מחדש. ולהתאהב מחדש במקרה הזה זו הזמנה לניסיון התאבדות נוסף בעוד כמה זמן, ארוך יותר או פחות. כי הסיפור הזה חוזר על עצמו. זה לא שאין אהבות. כמובן שיש. כמובן שישנם זוגות שנפגשו קיימו יחסי מין והתאהבו והמשיכו הלאה. את הרוגע הנפשי הזה, הרוגע שנותן להם לתת סיכוי לאהבה, רובנו לא מכירים ולא מבינים.

צריך פעם לקום ולהודות: רובנו די נוירוטיים ברגע שאנחנו מתקרבים לאזור הרגש. זה מבנה נפשי BILD IN למבנה הנפשי של רוב ההומוסקסואלים. תוצאה של משפחה הרסנית שחינכה אותו לקראת זה. מעניין היה לבדוק את הזוגות שנבנו מאהבה שקטה ואמיתית, בלי סערות נפש, איך הם עברו משלב ההתאהבות הרועמת לשלב החיים המשותפים השקטים. איך הם פותרים את בעיית ירידת התשוקה. אנחנו מכירים את מחפשי השלישיות והקפיצות הצידה לבד. על איזה בסיס ממשיך להתקיים הקשר שלהם? האם מסתבר שמין לא חייב להיות הדבר המקשר? שיש רובד נפשי ושקט שכשמגיעים אליו הקנאה המינית יורדת? שזוגיות נפשית עמוקה יותר ומרגיעה יותר מהתאהבות מינית גרידה?

בתוך זוגיות מגיעים להסכמים שונים, וכל הסכם הוא טוב ובריא אם עומדים בו ושומרים על ה"ביחד". יכול אחד להגיד, לא אכפת לי שתקיים יחסים עם מישהו אבל לא יותר מפעם אחת עם אותו אדם, שלא תפתח חיבה. יכול אחר להגיד, לא אכפת לי שתקיים יחסים עם מישהו ובלבד שלא תראו אחר כך סרט או טלוויזיה. שלא תיצרו משקע של חוויה נפשית משותפת. יכול אדם נוסף לומר, לא אכפת לי שתמצא מישהו ללכת לסרטים שאני לא אוהב ובלבד שלא תשכב אתו. ועוד, ועוד אפשרויות. ההסכמים הנבנים בתוך זוגיות אינם ניתנים לשיפוט על ידי העומדים מהצד.

וכמובן יש את החברים הטובים ששואלים "ראיתי את החבר של החבר הכי טוב שלי עם מישהו, אני צריך לספר לו?" לא, אתה לא חייב לרוץ להרוס את הזוגיות של אחרים שלך אין, כי אינך יודע אם כבר הגיעו להסכם איזה שהו בעניין הזה או שזו הייתה החלקה שמוטב לשמור בסוד. תהיה חבר ותשמור בסוד.

קיימת גם שאלת השידור הבין אישי. השידור הבין אישי הלא מילולי. כשאתה רואה מבט משתוקק מדי, בולע בצורה מפחידה, אתה בורח. מי שנושא את תשוקת זוגיותו על פניו יצא לעתים גם בלי מין. יש משהו מפחיד בהשתוקקות הנואשת המוקרנת במבט המחפש. מפחיד מאוד להיות נטרף במבט בו השאלה היא "ומה אחרי?". הרי הנואשים הם אלו שאחר כך מטרידים באין סוף טלפונים. כאלה שבטוחים שהזמנה לסקס היא גם הזמנה לאהבה. מחליפים מספרי טלפון כשלצד אחד אין כל כוונה להתקשר או מקסימום, אם היה סקס מצוין, הוא יתקשר שוב אחרי כמה זמן. אלא שהמשתוקק אוכל את עצמו בציפייה. הוא הופך להיות תלוי בטלפון ומתמלא טרוניות כאילו הייתה הבטחה. הוא לא מפסיק להטריד לכמה זמן.

אין לי עצות טובות איך פותרים את כל הבעיות שמסביב. דרך חשובה אחת היא ניסיון לזהות את הצורך בעצמך, להכניס אותו לפרופורציות, לדעת לאיזו קבוצה אתה שייך ולנסות להרגיע חרדות יתר, השתוקקויות יתר.

ובעצם... איך מרגיעים מבט משתוקק? שילמד אותי מי שיודע.

דן לחמן הקים את קו הייעוץ "הקו הלבן" ועסק בהנחיה ובייעוץ בנושאים שונים במסגרת הקו

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...