עוד בתרבות ובידור
 >  > 

קול הג'אז של קניוק

בספרו "חיים בנייר זכוכית", יורם קניוק חוזר לימים של פגישות עם מרלון ברנדו, בילי הולידיי וג'ימס דין, אך שוכח בדרך לספר לקוראיו מה ולמה קרה לו איתם

אני חייב להודות שמזמן לא קראתי ספר של יורם קניוק. לא זוכר כבר למה ויתרתי עליו לפני שנים ארוכות. הספר החדש שלו משך את עיני בשל הכיתוב על העטיפה: סיפור חייו בשנות החמישים בניו יורק ופריז. אלו היו שנים סוערות. הוא מזכיר שפגש את מרלון ברנדו וג'ימס דין, את בילי הולידיי ועוד כמה אנשים ממרכז סצנת הג'אז בימים ההם.

הספר מתחיל במלחמת השחרור אלא שמיד, תוך כמה משפטים, הוא כבר דוהר הלאה. מה שנראה מעניין בכתיבה, כבר לפי הדפים הראשונים, היא המתכונת: כל שניים-שלושה משפטים מתחילים ומסיימים סיפור. כל סיפור הוא אסוציאטיבי לקודם או לזרם המחשבה הפרטי של קניוק. אינני זוכר סוג כתיבה כזה בעברית. הספר מתחיל והוא מבטיח מאוד ונראה שהספר עצמו כתוב בקצב סינקופות ג'אז.

קניוק התחיל את דרכו כצייר (מי ידע?). כנראה שהיה אפילו צייר לא רע, כי הוא הציג בפריז, שם תמיד היה קשה לאדם אלמוני לקבל גלריה. אך הוא לא רק הציג, הוא גם מכר. כעלם ישראלי יפה תואר הוא זכה להצלחה אצל הנשים, וכהתחלה זה מה שהכי עניין אותו: נשים ועוד נשים; חיים בוהמיים כמו שהיו פעם. קניוק מצטייר להיות אחרון הבוהמיינים האמיתיים: נשים, אוכל, שתייה. כל תמונה שנמכרת הופכת להילולה של שלושת המרכיבים.

הוא עבר מפריז לניו יורק והופך החייל הציוני הראשון בעיר. שם הוא פגש בגדולי הג'אז ובילה בחברתם. הוא התנשק עם בילי הולידיי ושוחח עם צ'רלי פארקר. אבל אם אתם מחכים להארה על האנשים הללו מאדם שהיה חי לידם, תתבדו. ישנו רק סיפור קטן ועוד אחד; כמה אנקדוטות וניסיון לתאר את מוסיקת הג'אז במלים. יש שם ג'אז סשן אחד שכולם מנגנים בו, כל הגדולים. אחד לא חסר. ואם אפשר לתאר מוסיקה כזו במלים, הרי שמה שקניוק עושה הוא הדבר הכי קרוב לרוח הג'אז שנכתב עברית.

הוא פוגש את דה נירו סניור, צייר שלא ממש הצליח ונהיה אביו של דה נירו השחקן שדווקא כן הצליח. ומי שמחפש שמות של מי שהיה חי בניו יורק, חשוב או בדרך להיות חשוב באותם ימים, זה הספר בשבילו. כמו ששרה בילי הולידיי, "פרח לא מסביר את עצמו אהבה לא מסבירה את עצמה". כך גם קניוק לא מסביר. הוא רק ממשיך הלאה, מאישה לאישה, מסיפור לסיפור.

חיי היהודים בניו יורק מתוארים באמצעות המחלוקות הישנות סביב עברית במבטא ספרדי או אידי. מחלוקות שבארץ נגמרו מזמן עדיין התרחשו בניו יורק. וכמובן ישנה האידיש, סופרי האידיש ואחרוני העיתונים באידיש.

ניו יורק הייתה עיר תוססת כבר בשנות החמישים: אלפי שמות, מאות פרטי טריוויה, מליון זיונים חסרי שם או פירוט, יוצרים תמונה של ניו יורק ובעיקר הווילג' באותם ימים רחוקים, שאז היה מרכז הבוהמה של העיר, כאשר למונח "בוהמה" עוד הייתה משמעות. אע"פ שהוא חי עם אישה, נשוי, אין אישה שעוברת על ידו שאין קניוק חושק בה וכל הנשים יפות להפליא, ויותר מזה, כל אישה רוצה אותו. נשים חשקניות היו האמריקאיות בשנות החמישים.

הספר עושה משהו בדרך כתיבתו; לא סיפור אחד מהתחלה עד הסוף אלא "סיפורונים", וההצטברות הזאת בהחלט נוגעת ללב ומראה תמונה מסוימת של קטע אחד של ניו יורק כפי שנראה לנער עברי מבין הראשונים שהגיעו אליה והיה לו המזל ליפול לחברה מרתקת.

את מרלון ברנדו, השכן שלו, הוא מזכיר פעם אחת באופן סתמי. יתכן שלא יצא להם לדבר אבל ברנדו של שנת 1952 היה השחקן הגדול בעולם, אחרי "חשמלית ושמה תשוקה" - המחזה והסרט. חבל שקניוק לא מוצא משהו להגיד עליו. טוב, הרי ברנדו לא היה אישה שניתן לקיים עמה יחסי המין המידיים.

אם בהתחלה יש משהו משעשע ואפילו הרגשה שנוצרת איזו אווירה, הרי שאחרי כל רשימת הזיונים המתארכת זה קצת נמאס. האנשים הם סיפורים רק בקטע האישי מאוד של קניוק. סוג של אגוצנטריות מוחלטת. מזכיר ספר של סופרת צרפתייה, עורכת מגזין תרבות חשוב, שכתבה לא מזמן גם ספר שסופר את הזיונים שלה. לא פורנוגרפיה אלא תפריט במסעדה ממש. מאוחר יותר, במפגש עם ג'יימס דין, הם מדברים על ברנדו. קניוק רומז שקרה בינו לבין ברנדו משהו רע, אך אינו מרחיב ואינו מספק איזו סיבה להתעלם מאישיות חשובה כל כך.

כך נמשך הסיפור. אנשים נכנסים אליו ויוצאים וקניוק לא מרחיב. אך לאט לאט מצטיירת איזו תמונה של הוילג' ובעיקר של קניוק: הוא לא עוסק במניעים, בהסברים, אלא רק בהתרחשויות. ומזה אפשר להיכנס לאווירה בזהירות. בסופו של דבר הספר די מעניין אך לעתים גם די מייגע. לעתים מתגנב כמעט בטעות איזה סיפור יותר מעניין. המרגיז הוא שהוא לא טורח להביא לקורא התרשמויות מאנשים חשובים שפגש וגם לא איך באמת יצר אתם מפגש.

הוא יכול להגיד במשפט חולף, בעת ביקור בלוס אנג'לס, "אמרתי לבילי ויילדר ש..." למי שאינו מכיר או זוכר, ויילדר היה במאי גאון. לא כל מי שהגיע להוליווד פגש אותו, אפילו לא במקרה ברחוב. ואי אפשר שלא לשאול איך? מה? לבקש שיחלוק מעט רשמים. אך הוא עסוק רק בעצמו.

ואז, ברגע אחד, אשתו מתנפלת עליו ואומרת לו כל מה שהיא חושבת עליו. מנתחת את כל שפלותו, את נבלותו. כל מה שמצטייר בעקיפין מתוך סיפוריו הקטנים על עצמו, סיפורים המנסים להצטדק, מקבלים את המשמעות האמיתית שלהם ומאירים את קניוק באור הנכון: את הפגיעה שלו בכל אחד, הבגידה בכולם מסביבו. דרכה מסתבר שגנב אישה לברנדו, למשל. והיפה שקניוק לא מוותר ונותן מקום למונולוג אשר לו מקום ארוך יותר ממונולוג של כל דמות אחרת (חוץ מעצמו).

אולי הוא עושה זאת כדי להסביר לנו שהיה חרא כזה של בן אדם והיום הוא כבר לא. אבל ההיום שלו לא מעניין. מעניינת התקופה שבספר. ושם, כפי שממטיחה בו אשתו, הוא מצטייר מהספר כדמות שדווקא ממנה הוא מנסה להיחלץ: איש חרא, אדם מגעיל, שכל אישה - גם של חברים - לא בטוחה לידו, וחבר הוא לא חבר אם יש לו אישה.

ואולי בעצם מגיע לקניוק צל"ש על ההעזה לספר על עצמו אמת שכזו.

"חיים על נייר זכוכית" מאת יורם קניוק * הוצאת "ידיעות אחרונות" 2003 * 364 עמודים, כריכה רכה * מחיר מומלץ לצרכן: 88 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...