עוד בתרבות ובידור
 >  > 

החיים על פי צלקה

"ספר האלף-בית" של דן צלקה נוגע בזכרונות, במקומות, באנשים. דן לחמן כותב על האוטוביוגרפיה המהולה באצילות פולנית ומתמלא בנוסטלגיה

דן צלקה נולד בשנת 1936. צעירים ממנו כבר כתבו את הביוגרפיה שלהם; לא היה להם זמן לחכות. כנראה שצלקה חש שהגיע יום שגם הוא ינציח את עצמו. ינציח, אך באיזו צורה?

צלקה, מלבד היותו סופר הוא אינטלקטואל, ולא סתם אחד כזה; הוא אינטלקטואל פולני שכותב עברית רגישה. הוא תערובת של דברים שונים. ספרות למד בצרפת, חי תקופה בלונדון ונסע לטייל וללמוד בעוד מקומות בעולם. בכל מקום ספג משהו לתוכו.

האיש הושפע מכל פינה בה ביקר. את רוב חייו חי בארץ וגם שירת כאן בצבא. הוא היה עורך מוסף " משא", מוסף הספרות של עיתון "למרחב" (היומון של "אחדות העבודה", שהתמזגה יחד עם העיתון ומוסף הספרותי שלו במערך ובעיתון "דבר") ונחשב בזמנו לטוב במוספים. צלקה היה יועץ ספרותי לבימת השחקנים וערך את רבעון אגודת הציירים והפסלים. אכן איש רב אשכולות.
בצלקה נשאר שמץ של נימוס מהעולם האחר ויש בו את כל מה שאנחנו צוחקים עליו כשאנו מדברים על פולנייה: אדיבות כל כך לא ישראלית, כזו שמתבטאת גם בכתיבה. אדם שמרמז יותר מאשר אומר. אך דן צלקה איננו רק אינטלקטואל יבש; הוא גם איש חכם מאוד. צלקה הוא סופר פורה למדי שכתב כתב רומנים וספרי הגות, מסות וקבצי סיפורים. הוא מוערך ביותר על ידי חובבי ספרות, אם כי לא תמיד מובן על ידי "העם הקורא". גורלו של אינטלקטואל מורם מעם.

כבר עם צאת ספרו הראשון, "דוקטור בארקל", הוא התקבל בתשואות על ידי הביקורת ובתמיהה מצד הקהל. ספרו "כפפות" הפך לסרט. הוא מעורה בחיינו אך שומר מרחק של עליונות. צלקה זכה כבר כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי מלבד פרס ישראל. אני סומך עליו שיקבל בעתיד גם אותו.

כעת הגיע זמנו להיזכר בחייו והוא כדרכו של חכם, ואולי גם כדרכו של אדם צנוע, מוצא לו דרך משלו לכתוב על עצמו באופן ישיר. הוא איננו מספר את סיפור חייו אלא כותב פרקים קצרים. לקסיקון חייו מסודר לפי האל"ף-בי"ת: עמוד או שניים, הכל מסודר; בכל אות מצוי דבר-מה שהיה חשוב בחייו. מקומות, אנשים, חפצים. אינך יוצא מהספר כמי שמכיר את צלקה אלא מקסימום כקורא שיודע מעט מההתייחסויות שלו לעולם, מתפעל מהמקומות שהיה בהם, ולעתים מן האנשים שפגש בהם או קרא אותם. מעניין לבדוק מי האנשים שהוא כותב עליהם.

צלקה כותב בעיקר על המתים אולם על החיים איננו כותב. בין המתים נמצאים אמיר גלבוע, אברהם חלפי, הצייר טפלר. הוא איננו כותב על החבורה הטבעית שלו: לא על דוד אבידן המנוח, לא אודות דליה רביקוביץ; אפילו לא על נתן זך וגם לא על פרופסור גבריאל מוקד. עוד לא הגיע זמן ההתחשבנות שלו. כידוע, אציל פולני עוקץ גם במה שאינו אומר. בהתעלמות.
אינני יודע איך להגדיר את האסופה הזו, אך כנראה מאחר שהיא מודפסת וכרוכה ונקראת כמו ספר צריך להתייחס אליה כמו אל ספר. בימי נעורי היה סוג של ספרים שילדים היו מקבלים כמתנות: אמרות של אנשים מפורסמים ועוד. משהו בספר של צלקה החזיר אותי לנעורי, לספרי הציטוטים של גדולי עולם שכבר מתו והשאירו את הפנינים שלהם מתנה לעולם. אותי הוא הצליח להכניס למצב רוח נוסטלגי כי חלק מעולמנו היה משותף, גם מבחינת גיל וגם מבחינת תחומי עניין, כך שרבים מהשמות המוזכרים העלו בי אסוציאציות משלי, גם אם לא דומות לשלו. אין ספק שהספר משרה אוירה מיוחדת בזמן הקריאה.

צלקה מושפע מבורחס אך לא נפתל כמוהו. הייתי מגדיר את הכתיבה כזן בודהיסטית. כזו המרמזת על החשוב אך נמנעת מלפרש ולציין בדיוק. הרבה משפטים יפים, רגישים, ומשפט מסיים יפה לכל ערך באלפון חיים הזה. מהנה ביותר כתרגיל מחשבתי.

"ספר האלף-בית" מאת דן צלקה * הוצאת חרגול 2003 * 178 עמודים, כריכה רכה * מחיר מומלץ לצרכן: 72 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...