עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

מדוע אנחנו פוחדים להיפרד?

הפחד מבדידות ו"שוק הבשר", המוסכמות, וגם ההומופוביה - הן חלק מהסיבות הגורמות לנו להמשיך ולקיים מערכת יחסים מתפרקת

אנחנו מחפשים יחסים כדי להעשיר את חיינו, רודפים אחרי האהבה כדי להרגיש מיוחדים. איש אינו שואף לפגוש את גבר חלומותיו כדי להיות מסכן. אף על פי כן, רבים מאתנו מנסים לשמר מערכות יחסים שכבר חדלו לספק אותנו. מה קורה כאן? האין אנו, ההומואים, ידועים בכך שאנו מחליפים בני-זוג כמו גרביים? כמה מאתנו אכן נוהגים כך. אך למוסכמה הרווחת יש חלק בעיקשות של כמה מאתנו להישאר ביחסים מתפרקים, בעוד שבעצם הם חייבים לעזוב. נדמה שמספר גורמי לחץ משמעותיים עלולים ליצור מכשולים בתהליך הפרידה.

הומופוביה

אנשים נרדפים ומדוכאים יעשו לעתים כל שביכולתם להזים את הסטריאוטיפ הנחות הניתן לקבוצה שהם שייכים לה. הם ינסו להוכיח את ההפך, גם אם זה יהיה הרסני עבורם. לדוגמה, אנשים המוגדרים בדרך כלל כפסיביים יכולים להתנהג באגרסיביות רבה, או אלה הנחשבים עצלנים עשויים לנהוג כמכורים לעבודתם. כך גם הומואים נוטים לעתים להיאחז במערכת יחסים שחיוניותה ניטלה ממנה מזמן. בהתנגדותנו לסטריאוטיפים הומופוביים אנו מתעלמים ממצבנו. אנחנו גם לא רוצים לספר לאימא, לדוד אפריים ולשאר העולם שנפרדנו. איננו רוצים לשמש הוכחה לכך ש"יחסים בין הומואים מעולם לא מחזיקים מעמד". כשאנו מפנימים השקפות הומופוביות הן משפיעות עלינו, גם אם אנו מתייחסים אליהן כאל שקריות ומטעות.

תהליך ההפנמה של ערכים הומופוביים נובע ממקורות מגוונים. החברה שלנו מגנה את ההומוסקסואלית באופן עז ביותר. אנו נחשבים חולים, פושעים, בלתי מוסריים, סוטים, רודפי קטינים, חוטאים, לא-בוגרים, חלשים, מלוכלכים, שונאי נשים, שונאי משפחה, ובכלל מהווים איום על החברה המוכרת, ואני רק מתחיל. הרשימה השחורה היא אינסופית. המלים פשוטות. להיות הומו זה להיות מאוד רע, מישהו שאינו נחשב, נחות, אשם, מגעיל. למושגים הומופוביים אלה יש השפעה שלילית ביותר על צעיר המתבגר ומבין שהוא "אחד מהם".

לחברה יש דרכים רבות להנחיל ערכים הומופוביים. מידע מוטעה לגבי זהותנו ודרך חיינו מחלחל אלינו. כשאנו גדלים, בדומה לכל איש אחר, אנו קולטים מידע זה. ההטעיה אינה באה רק בדמות "רשימת אימים" כנגד ההומוסקסואלים (חולים, פושעים, בלתי מוסריים, סוטים, רודפי קטינים, חוטאים, לא-בוגרים, חלשים, מלוכלכים, שונאי נשים, שונאי משפחה), אלא גם בכך שזהו מידע חסר. איננו שומעים כמעט דבר על חייהם של הומואים במציאות, קל וחומר על הצדדים החיוביים של סגנון חיינו. לכן, קשה לקבל "חיים הומואיים" כאופציה טובה.

למרות כל השינויים החברתיים והפתיחות ההולכת וגדלה, דורות רבים בינינו חיו, או היו חייבים לחיות, בהסתר. לכן היו חסרים לנו מודלים לחיקוי, וניטלה מאתנו ההזדמנות לחוות דרכי חיזור נורמליות בתקופת התבגרותנו. כיוון שמשפחותינו חיות כמונו באותה חברה הומופובית הן לא היו יכולות לעזור לנו להתמודד עם מסך הדיכוי. הבידוד, הפחד והצורך להסתיר מנעו מאתנו להתגבר בחברת דומים לנו, אשר יכלו לספק תמיכה ועידוד הדימוי העצמי.

מוסדות החברה מעודדים את דיכוינו. מראיית התנהגותנו המינית כפלילית ועד למניעת זכויותינו האזרחיות הבסיסיות, מן הממסד הדתי המגנה אותנו כחוטאים ועד למקצוע הפסיכולוגיה, אשר עד 1973 הגדיר הומוסקסואליות כמחלת נפש - (הומופוביה עדיין נפוצה בקהילת מטפלי-הנפש) - אנו ניצבים בפני כוחות חזקים, המקשים מאוד על קיום זהות הומוסקסואלית חיובית.

למרות כל האמור הצלחנו ליצור קהילה חזקה, הצלחנו גם לאהוב את עצמנו ואת זולתנו. פיתחנו מנגנון של עזרה הדדית בתוך הקהילה, ורבים מתוכנו אף השכילו להזים רבים מן המיתוסים המוטעים לגבינו. בכל זאת, כשאנו זוכרים את כוחות הנגד החזקים, יהיה זה משגה מצידנו לחשוב שאין להם כל השפעה על נפשנו הקולקטיבית.

אין זה מפתיע שאנו חוששים מן הדבר שהוזהרנו מפניו. לעתים אנו יכולים להטיל ספק באמיתותן של האזהרות. ולכן אנו תוהים האם יחסים בין הומואים אכן פגומים מיסודם, ונידונים לכישלון זו תפיסה הומופובית קלסית. באמצעות מסורת ארוכה של יחסים ממושכים (ולא משנה כאן עד כמה אתה מסכן!), אתה למעשה סותר את אותה תפיסה של "גבר הומו שאינו מסוגל לשמור על מערכת יחסים".

"תזדקן לבד ותישאר ערירי"

מיתוס נוסף הרווח בתפיסה ההומופובית נוגע ל"הומו הבודד". עזיבת בן-הזוג עלולה לקרב אותך למצב שבו "תזדקן ותישאר ערירי".

רעיון זה אינו נובע רק מן העובדה שוודאי שיננו באוזניך מיליון פעמים מאז בגרותך (ויש לכך השפעה ברורה). התרבות ההומופובית בימינו גורמת לבדידות אמיתית אצל רובנו משום שהומוסקסואליות נחשבת תועבה בעיני החברה. רבים מבני קהילתי מתהלכים ביחד בגאווה בעירי, סן-פרנסיסקו, קליפורניה, אך הנורמה שונה בתכלית ברוב חלקי אמריקה של ימינו, ונעדרה ממנה כליל במשך רוב רובה של המאה העשרים. הסתר ובידוד, חיים בארון, כל אלה עלולים ליצור רגשות עמוקים של בדידות.

בתקופות ילדותנו ונערותנו, כאשר אין לנו הרבה אופציות, בדידותנו היא חמורה ביותר. כמה מאתנו גדלו כשהם משוכנעים שהם "היחידים במינם"? עד כמה נוצלנו (ועדיין אנו מנוצלים) על ידי חברינו המתבגרים? יש לכם מושג לגבי שיעור ההתאבדויות בקרב נוער הומוסקסואלי ולסבי? על פי Advocates for Youth, ארגון שבסיסו בוושינגטון די.סי., שיעור ניסיונות ההתאבדות אצל נוער הומואי, לסבי, ביסקסואלי, וטראנס-ג'נדרי גבוה פי שניים עד שלושה מאשר אצל נוער הטרוסקסואלי. שיעור התאבדות זה מהווה כמעט 30 אחוזים ממקרי ההתאבדות של מתבגרים, והוא גורם המוות העיקרי בקבוצת גיל זו.

חוויות איומות אלו ותחושת הבדידות גורמות לכאב פסיכולוגי עמוק. ההתלבטות האם לעזוב את האהוב יוצרת הרגשת בדידות משתקת, וכך עוצרת לעתים את תהליך הפרידה הבלתי נמנע.

תרבותנו הזוגית

הנורמה השלטת בתרבות שלנו, בין אם אתה הומו או לא, היא להיות עם בן-זוג. אם אתה "לבד", השאלה שלבטח תשמע היא "איך ייתכן שאדם כמוך (עם כל מעלותיך) לא 'נחטף' כבר על ידי מישהו?" שאלה אחרת אשר קרוב לוודאי לא תישאל היא "מה בדיוק לא בסדר אתך?"

חיים ללא בן-זוג נחשבים עצובים, בודדים, פתטיים ובלתי מספקים. ברור שמשהו כאן לא בסדר. לא רק האמהות שלנו מציקות לנו ("אז אתה נפגש עם מישהו, מייקי?"), כל המסרים של התרבות שלנו מציקים לנו באותו אופן. עזיבתך את המאהב שלך פירושה החלטה לחיות, לפחות לזמן מה, ללא בן-זוג (אלא אם כן אתה מתלבט וחוזר אליו). מסרים חברתיים המגנים את הבודד, בצירוף תרבות שלמה המתוכננת לחיים בזוג, הופכים החלטה כזו לקשה במיוחד.

הימנעות מכאב

נטייתנו החברתית להימנע מכאב בכל מחיר היא עוד מחסום בדרך לפרידה. מאוכל וסקס ועד לקוקאין והרואין, אנו מקיימים סיפור אהבה הרסני ביותר עם הצורך להימנע מכאב רגשי. ההיפרדות מטבעה היא חוויה ספוגת-כאב. אלא אם כן אתה שרוי במצב של קומה, זה הולך להיות מאוד כואב כאשר הקשר ייפרם. זהו שינוי מהותי בחיים ללא אפשרות דחייה. תמצא עצמך שרוי בעצב, בלבול, כעס ומבוכה. תחווה הרגשת אבדן וכן את הצורך להתאבל עליו. יהיו גם חוסר-בהירות, פחד, מעידות, תעלומות ובדידות. חיי היומיום שלך ישתנו בתכלית. יושפעו גם המקום שבו אתה גר, וכמות הכסף יש לך בארנק. לא משנה כמה תמיכה אתה עתיד לקבל מאלה האוהבים אותך, זוהי המערכה שלך. אף אחד מלבדך לא יחיה את החוויה הזאת. בחברה המקדשת את ההימנעות מן הכאב קשה מאוד לבחור באופציה כזו.

הסצינה ההומואית של חסרי בן-הזוג

המציאות ה"רווקית" משולה לחרב בעלת שני להבים. היא יכולה להיות מרגשת ומשרת-חופשיות, אך גם מפחידה ומלאת בדידות. היכרות עם אנשים חדשים תלויה רבות, לפחות בשלב ראשוני, בהופעה חיצונית ובנעורים. אם אתה חש שמניותיך בתחומים אלה אינן גבוהות, זה עלול להיות מפחיד ביותר להימצא שם ב"חזית". זאת ועוד, בניית יחסים דורשת עבודה. אינך יכול עוד לסמוך על החיבור הרגשי המוכר והשגרתי; עליך לחפשו באופן פעיל. להכיר אדם חדש ולתת לו להכירך - אלה דורשים מיומנות חברתית גבוהה. עולם הדייטים מלא באכזבות. אולי אתה תחבב אותו יותר משהוא אותך. ומה יקרה כשהוא לא יחזיר צלצול, לא יופיע לפגישה או כשאתה תראה אותו בחברת בחור אחר? את כל זה יהיה קשה מאוד לסבול. אם היית מחוץ לעניינים במשך תקופה ארוכה אתה עתיד לחוש מעט "חלוד", והכניסה לזירה אכן תהיה קשה עבורך. הרהורים כאלה ודאי יעלו במוחך כשאתה שוקל לעזוב אותו, ועלולים לערפל את הערכתך האובייקטיבית בדבר הצורך לעשות את הצעד הזה.

איידס

לנגיף האיידס יש השפעה גדולה על חייו של ההומוסקסואל, והוא גם גורם לסיבוך של צעד הניתוק. איך תעזוב אדם חולה? כיצד אתה יכול להתחיל לחשוב על שינוי מהותי בחייך כשעתידך אינו ברור? לשאלות אלו אין תשובות מידיות, ועל כל אדם לענות עליהן לעצמו. ישנם אנשים שלעולם לא יוכלו לעזוב בן-זוג חולה, ולא משנה כמה הם סובלים ביחסים. אלה נוהגים כך בדרך כלל לא מטעמים של מוסר, אלא משום שהם לא היו יכולים לחיות עם העובדה שעזבו איש אהוב חולה. אולם, לחצים הנובעים ממחלה עלולים לעתים לגרור לאלימות. במקרה כזה צעד ההיפרדות הוא הכרחי לשני בני הזוג. ישנו גם מצב אחר, שבו הגבר החולה מסתכל על ממד הזמן (הזמן שכביכול נותר לו לחיות, לפי הבנתו) באופן מיוחד ושונה מבן זוגו, ולכן הוא מתעב את הצורך לבלות את אותו זמן בחברתו של אדם שבו אינו מאוהב עוד.

אלה הן רק מקצת השאלות העולות ממציאותו של נגיף האיידס. קצרה היריעה של ספר זה מלעסוק במגוון העצום של היבטים הקשורים לנגיף, שיש להם השפעה על תהליך ההיפרדות. כפי שעוד אזכיר בהמשך, בעיות מסוימות דורשות התערבות של מטפל מקצועי. אם נגיף האיידס משמש גורם משמעותי בקשיים שיש לך עם בן-זוגך, ובשיקול אם להיפרד ממנו - אני ממליץ מאוד להתייעץ עם מטפל שהוא בעל ניסיון בתחום זה.


מתוך הספר "זה לא אתה, זה אני", ניל קמינסקי. הוצאת שופרא. הספר ייראה אור לקראת סוף חודש אוקטובר 2003.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...