עוד בתרבות ובידור
 >  > 

בין ראש השנה לז'ורז' אמאדו

ראש השנה הגיע ודן לחמן מגיש סיור קצר במרחבים הספרותיים של דרום אמריקה ואיטליה, ומספר גם על ז'ורז' אמאדו האגדי וחוויות ילדות

* הר אדוני ארי דה לוקה

הספר מספר סיפור התבגרותו של ילד בן 13 בשכונת עוני בנאפולי. זו תקופה שעוסקת בעיקר בגילויים: גילויי ההתבגרות, גילוי מלחמת העולם השנייה, גילוי השואה ובעיקר - גילוי אהבה לילדה בת גילו. הכל בשפה רגישה מאוד, שפתו של הילד המספר עצמו. הילד מתגורר בשכונת מונטה דידיו - הר אלוהים. הוא מתחיל את יום עבודתו בשבע בבוקר אצל בעל מלאכה, נגר בעל מחסן עץ, אצלו הוא לומד מקצוע. הוא מקבל מאביו "בומראן" שיום אחד הוא ילמד להעיף אותו באוויר. והבומראן, זה שהגיע מאוסטרליה, יעשה סיבוב באוויר ויחזור לילד. איזה דימוי יפה להתעוררות הרוח שהילד שואף אליה!

וישנה מריה. הילדה בת גילו, שבינתיים הם רק מחליפים מבטים. בערבים הוא נוהג לעלות לגג הבניין הגבוה בו הוא גר, מקום שם ביום עושות הנשים כביסה ובלילה הוא נטוש. שם הוא מתאמן וחושב על הבומראן שלו. שם גם ייפגש במריה העוקבת אחריו, מתאהבת בו ובאה אחריו לגג.

במחסן בו הוא עובד יושב לו גם סנדלר דון רפניילו, סנדלר גיבן שבתוך הגיבנת מסתתרות כנפיים בעזרתן יעוף לילה אחד להר אדוני האמיתי. רפניילו מתקן לכל עניי נאפולי סוליות לנעליהם. הוא יהודי, ניצול מחנה ריכוז, שנתקע בנאפולי בדרך להר אדוני האמיתי הנמצא בעיר ששמה ירושלים, בארץ שקוראים לה ציון. ממנו שומע הנער את סיפור המלחמה, את הכיסופים לארץ האחרת, האמיתית, הקדושה.במקביל מתרקמת לה לאיטה האהבה בין הנער ובין מריה שכבר מנוסה ביחסי מין בהם היא משלמת את שכר הדירה של משפחתה.

אני לא אמשיך לספר את הסיפור כי הסיפור הוא לא הדבר הכי חשוב בספר. הוא אכן נוגע ללב, אך הכתיבה עצמה היא מה שעושה את הספר. אי אפשר שלא להתמכר לסיפור שבשפה הפואטית שלו מסתיר את הדלות של שכונת העוני. הוא כאילו לא מתכוון למחות על העוני, דה לוקה; רק לתאר את חיי יומיום עלובים דרך עיניו של הילד. ולילד אין ביקורת. הוא מתאר ב"תמימות" את חייו, חיי הרחוב והאנשים סביבו. זה לא ספר סוציאלי, אף על פי שבקלות היה יכול להפוך למניפסט זועם. זה אינו ספר על המלחמה והשואה, על אף שיש שם בהחלט גיבור אחד שיכול היה לירוק להבות אש מזיכרונותיו על מחנה הריכוז. זה ספר על אהבתם התמימה של ילד וילדה ושכונה אחת בנאפולי.

בקריאה שניה שמתי לב להבחנה, שיתכן שבעברית מיטשטשת לה איזו איכות לשונית גדולה יותר הקיימת באיטלקית. כבר בפסקת הפתיחה אומר הילד כשהוא מספר על אביו הסוחר בנמל. הוא מדבר בדיאלקט מקומי. "אבא שלי מפחד מאיטלקית. אני יודע איטלקית. עם איטלקית בן אדם חמוש יותר טוב. אני יודע איטלקית כי אני קורא ספרים בספריה". יתכן אם כך שבאיטלקית יש הבדל בין הדיאלקט הנפוליטני ובין האיטלקית הרשמית ולכן יכול הסופר לדלג בין שתי שפות הנותנות לספר רמה לשונית עשירה יותר מהרגישות שמגלה התרגום העברי.

הספר כתוב בפסקאות קצרות, כמה שורות בכל עמוד, מה שעשוי להראות פואטי מאוד. ויש משהו מזה בשפה. הכל מסופר אכן בלקוניות, כפי שכותב מנחם פרי: "יש מספיק דרמה לספר של דוסטוייבסקי בסיפור הצנום הזה". עם זאת, ישנה בעיה בספר: השפה, שמצד אחד היא הגיונית ואמינה בכדי להיות שפתו של ילד קטן, ומצד שני דימויים שיריים מדי של החיים ושל תיאור האנשים בסביבתו. פה ושם בורחים לסופר משפטים גבוהים מדי, חכמים מדי, שלא מתאימים לגובה השפה והידע של הילד הקטן. בקריאה שנייה הרגישות כבר נראית מתוכננת היטב.

אך על הספר הזה עדיין חלה חובת הקריאה. אך טוב יעשה מי שנוהג לקרוא ספרים בשנית אם יימנע מכך, ולו לשם ההנאה הראשונית בלבד.

"הר אדוני" מאת ארי דה לוקה * הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003 * מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו * כריכה רכה, 144 עמ' * מחיר מומלץ לצרכן: 74.00 ש"ח

* המספנה חואן קרלוס אונטי

חואן קרלוס אונטי הוא סופר מפרגוואי. אודה ואתוודה: את ספרו הראשון שתורגם לעברית לא קראתי. בשנת 1980 זכה אונטי בפרס סרוונטס, שהוא הפרס היוקרתי ביותר לכותבים בשפה הספרדית.העיר בה מתרחש הסיפור, סנטה מריה, היא עיר פיקטיבית שהומצאה על ידי אונטי ובה מתרחשים גם כל ספריו האחרים הנראים כחלק בסאגה גדולה של עיר אחת. יצוין, כי הקדים אותו בהמצאה זו הסופר ויליאם פוקנר האמריקאי, שהמציא מחוז שלם, וגבריאל גרסיה מארקס שהמציא את העיק מקונדו אשר חלק גדול מהקוראים מרגיש בה בן בית וכאילו ביקר בה ממש. אונטי עקר לארגנטינה בשנת 1930 ויתכן שלאות תודה לארץ המאמצת קרא לעיר הפיקטיבית שלו בשם סנטה מריה, שלמעשה היה שמה הראשון של בואנוס איירס.

כבר מתחילת הספר מתגלה אונטי כאשף של שפה, ומבלי להבין ספרדית ורק לפי הדפים הראשונים נראה שטל ניצן- קרן תרגמה להפליא את סיפורו. מימי לא נתקלתי בספר שמתחיל באווירה אפלה כל כך: השפה והדימויים יוצרים מיד איזו אוירה של כובד, הכל קודר מאוד. הוא מצליח ליצור איזו אווירה כבדה באמצעות השפה כבר באמצעות התיאורים הראשונים של העיר, עוד לפני שהכרת את הדמויות.

גיבור הספר הוא לארסן: שם סקנדינבי לכאורה, אלא שכינויו הוא אוספגופות. כבר לא ממש נעים להיתקל באיש הנושא כינוי כזה. הוא נשכר להיות מנכ"ל של מספנה, אלא שכבר בסיור הראשון הוא רואה שאין מספנה. אין כלום מלבד אולם ענקי וריק שעומד בשיממונו הרבה זמן, שאולי היה מספנה בעבר אך אין ספק ששבתה מעבודה לפני עידן ועידנים. אלא שהמוני פקידי עובדים שם והוא לא מבין מה עושים כולם. במה כל אלו מתעסקים? לארסן מבין שהוא בתוך איזו מלכודת אלא שאינו מבין מה טיבה. אין לו שם לתת למלכודת שנקלע לתוכה.

זה סיפור של לוזרים. לא רק אוספגופות, כולם. העיר הריקה הכבדה הזאת מביאה שיגעון לנשים וכליה לגברים. כולם יצאו מפסידנים מהחיים בסנטה מריה, והמספנה - שהיא גם ריקה לחלוטין ומעט הדברים שנשארו בה מרקיבים - היא סמלית ביחס למצב כשם שהם מתארים אותו. האנשים העובדים במספנה הם ביסודם נוכלים, כאלה שמנסים לסדר אחד את השני, תוך ידיעה. כולם עסוקים בהרס עצמי.

יש משהו מייאש בספר הזה ממשפטי הפתיחה והלאה. שקט מייאש לחלוטין: הן במקום העלילה והן בכתיבה גופא. כולם משחקים את משחק החיים הקטנים בעיר הנידחת המחוקה; משחק שיכול להיגמר רק ברע ביותר.

לעתים נוצרה בי תחושה שאם אפשר היה במציאות לשאוב אוויר ממקום, להשאיר וואקום השואב את הכל את תוכו, הרי שהמספנה וכתיבתו של אונטי הייתה נעשית כזאת. האם אני ממליץ על הספר? זה בערך כמו לשאול האם מישהו ממליץ לצאת למלחמה. כן, אני ממליץ על הספר למי שיש המון סבלנות ויכולת התמודדות עם טקסט מפותל ונפלא. הספר הוא מצוין, אלא שקשה לעמוד בו. הייתי אומר שרק קוראים קומפולסיביים כמוני יכולים להתמודד איתו, אבל אולי אני מפריז. אולי נחוץ קצת רצון לקרוא ספר שכתוב אחרת לגמרי, בכובד, בלחץ. אולי ימצאו - ואני מקווה שהרבה - קוראים.

ועוד עצה קטנה לקורא: תתחילו באחרית הדבר שכתבה טל ניצן המתרגמת. זה יעזור לכם להיכנס לרוח המיוחדת בו הוא נכתב.

"המספנה" מאת חואן קרלוס אונטי * הוצאת זמורה ביתן 2003 * מספרדית: טל קרן-ניצן * כריכה רכה, 175 עמ' * מחיר מומלץ לצרכן: 74.00 ש"ח

* ים המוות - ז'ורז' אמאדו

כשהייתי צעיר בולע ספרים, רשמה אותי אמי לספריית "איזרסקי". הספרייה שכנה ברחוב גרוזנברג מול קולנוע "אופיר", ובעיניו של ילד שני החדרים העמוסים ספרים נראו כספריה הכי גדולה בעולם. ואת כל זה צריך לקרוא... היום הזוג איזרסקי כבר אינם בין החיים עוד ואני מרגיש צורך להזכיר אותם כחוב של כבוד.

הזוג איזרסקי היו מאותם ספרנים שהכתיבו לקוראים, בוודאי לצעירים, מה לקרוא. הם היו זוג קומוניסטים מהדור הישן שראה שליחות חינוכית במקצועם. לפני כל ספר של קונן דוויל או ז'ול וורן הייתי חייב לקרוא קודם שני ספרים שנבחרו על ידי הגברת איזרסקי. ולא יכולתי לעשות את עצמי קורא כי כשהחזרתי את הספר עברתי שיחה עליו, או שמא מוטב לקרוא לדבר בשמו: בחינה. מה הבנתי, האם מצא חן בעיני. רק את ווינטו של קארל מאי נתנה לי על דעת עצמה, כי הוא לא רק פרא אציל, הוא גם בן לעם כבוש על ידי הלבנים ונרצח על ידם והיא זכרה כל אחד ואחד מלקוחותיה: מה קרא ומה אהב.

יום אחד הציעה לי הגברת איזרסקי לקרוא ספר בשם "ים המוות" ואני סירבתי. אמרתי לה שלא מעניין אותי ים המלח. כבר הייתי שם. היא חייכה; זה ים אחר, אמרה. אנשים אחרים ומוות אחר. תקרא!, ציוותה. בלית ברירה לקחתי את הספר לביתי - ונכבשתי. כשבגרתי, חיפשתי לקנות את הספר אך הוא אזל מהשוק ולא מצאתיו אלא בחנויות יד שנייה - ובמחירים אסטרונומיים. והנה, היום הוא יצא שוב לשוק בתרגום חדש. שנים אחר כך הגיע לכאן תקליטו של גדול זמרי באיה, דוריוול קאימי, ובו שירי הדייגים המצוטטים בספר. הוא שר על המלכה האלה ימנז'ה. הוא שר מתוק למות בים. התמלאתי כיסופים למקום שאני לא מכיר ולעולם לא אגיע אליו. ים דייגים ונשים.

לז'ורז' אמאדו היו כמה מחזורי כתיבה: הוא התחיל בסיפורי הדייגים של חוף בהייה, מה שכבר הפך אותו למרתק ולאקזוטי. המוסיקה הברזילאית עוד לא פרצה את גבולות ארצה והברזילאית המוכרת היחידה הייתה כרמן מירנדה, אותה זמרת קולנוע שלבשה תמיד הרי פירות על ראשה ונראתה אקזוטית בערך כמו סל בננות. אך גם אם היה כותב רק את הספר הזה, היה אמאדו מתפרסם בעולם ככישרון סיפורי, לירי ואקזוטי.

זהו סיפורם של גברים, דייגים, המשייטים בים, וסיפורן של הנשים המחכות בלב רועד על החוף בכל פעם שהרוח עולה. אמאדו מצליח להכניס את הקורא לתוך העולם המיוחד שלו שהגברים בו הם גברים גסים בעדינותם והנשים בו אולי נושאות פגיון בין שדיהן. שילוב משמח וקורע לב באותו זמן.

אבל אמאדו היה גם קומוניסט, ובמקביל לסיפורי העם והדייגים של החוף כתב גם סיפורי ניצול עבדים במטעי הקקאו, ובוודאי יותר מסיפור אחד. אלא שאז לא תורגם יותר מספר אחד או שניים מהסוג הזה. ובעיני ילד הם לא נשאו חן בעיניי: רציתי את הליריקה של גלי הים, אנקות הנשים האוהבות. ואז הוא נעלם; הפסיקו לתרגם אותו. עד שכתב שנים אחר כך, בשנות השבעים המאוחרות, את "דונה פלור נשואה לשניים". מין רומן עממי שתפס מיד את לב הקוראים בכל העולם. אמאדו הגיע גם לארץ. גם הסרט שעשו לפי הספר זכה להצלחה גדולה ומאז המשיך לכתוב סיפורי אהבה: זימתיים בלי זימה אמיתית; סיפורי חוף בלי דייגים. אבל תמיד סיפורן של נשים גדולות מהחיים ותמיד מאכלים ומשקאות שליוו את הספרים. כך הכרנו קשאסה ופז'ואדה.

וחשוב יותר, ומה שמחזיר אותי לים המוות: הכרנו את ימנז'ה בעלת חמש השמות, אלת המצולות הכחולה-ירוקה ששערה כאצות, השוכנת במעמקי האוקיאנוס ולפעמים עולה לחפש לה חתן חדש מבין הדייגים. חתן שכבר לעולם לא יחזור לביתו, כי טבע בים. והייתה נחמה גדולה לדעת שהוא נפל מספינתו לזרועותיה של האלה בעלת השיער הארוך והשם היפה כל כך, ימנז'ה. ימנז'ה גבירת הימים, שכל הגברים רועדים מפניה. לעולם לא תיראה לעיני הגברים אלא לאחר מותם. ואת המתים בסערה היא אוהבת מכולם, ובעיקר את הצעירים שבהם.

הספר מתחיל בליל סערה: הרוח והגשם השוצפים על הים והחוף. שם מחכות הנשים בלב רועד. אמאדו הוא גם סופר ארוטי, וכך גם ברגעים של חרדה לאלו שאולי לא ישובו, שומעים מספינות של דייגים שלא יצאו לים יללות, גניחות וגעיות אהבה. הוא לא מתאר אקטים מיניים אך השימוש שלו בקולות שמשמיעות נשים מצליח להעביר את אווירת הסקס הפתוח לכולם.

ילדים קטנים לומדים להקשיב לטבע האדם ומבדילים בין געיות אהבה לבכי אבל של נשים אחרות שתזעקנה הלילה כי הגבר שלהן לא חזר ולא יחזור לעולם מהים. לא יהיו להן לילות אהבה. הם כולם חיים בים: הנשים שמחכות על החוף, הדייגים שיצאו לדוג. או כשם שכותב אמאדו במילותיו שלו, "לכולם יש רק דרך אחת, דרך הים. הים הוא אדונם. הים הוא המסתורין שאפילו הוותיקים שבספנים אינם מבינים. אפילו הקשישים שרק מתקנים רשתות על החוף. הם מספרים את הסיפורים אך גם הם אינם מבינים מי בכלל יוכל לפענח את המסתורין של הים. מן הים באה המוסיקה, באה האהבה ובא המוות. ואיכן זורח הירח היפה ביותר עם לא על הים".

הסיפור המרכזי השזור בספר הוא סיפור אהבתם של ליווייה וגומרסינדו המכונה "גומה היפה בגברים". היא היפה בנשות החוף ואילו הוא דייג, כמו כולם. כשימנז'ה לוקחת אותו להיות לה לחתן והוא לא חוזר, עושה ליוויה את הלא יאומן ועולה במקומו על הספינה והופכת להיות דייגת. מסביב לסיפור המרכזי של גומה וליווייה מסופרים סיפורי החוף: הסערות, הדייגים, הנשים. וגם הנערים המתבגרים והזונות, קריאות האהבה ויללות המוות. להם נוספים המפרשים הנקרעים והספינות שלא חוזרות. כמו סריגת מלמלה מסביב למוטיב מרכזי נשזרים סיפורי החוף סביב לזוג.

הסיפורים הם ארציים כל כך אך בכישרונו הופך אותם אמאדו לעדנה פואטית, כמו הסיפור בו מופיעה משום מקום אמו של גומה: הוא בן אחת עשרה והיא זונה. המפגש של הילד-גבר המחכה כבר לניסיונו הראשון עם אישה, כי את הקולות הוא כבר מכיר ואת כל הסיפורים שמספרים על החוף שמע אך הוא רק מפחד עוד קצת שאישה תצחק ממנו כי הוא רק ילד. אולם בלילה ההוא הוא פוגש בדוד המביא אישה לרציף והיא לא בשבילו ואינה כפי שהוא דמיין. הזונה היא... אמו.

גומה פורץ בבכי תמרורים כי איבד את האישה הראשונה בחייו ומצא את האישה הראשונה בחייו: אמו, עמה לא יוכל לקיים את מעשי האהבה הראשונים שהוא כה משתוקק להם. באותו יום הרגיש תשוקות של גבר. ביום ההוא חדר ללבו החטא, והתשוקה להפליג למרחקים נזרעה בו. הוא לא נתן את דעתו על כך שהוא כבר כמו אותם גברים אשר במשך היום קיללו בגסות קולנית ובלילה שרו בקול רך וענוג שירי אהבה.

זהו ספר אשר לוקח אתכם לעולמות אחרים, לחופים בהם גברים הם גברים ונשים הן נשים. למקומות בהם ריח המלח באוויר. ימנז'ה משייטת עם הגלים כששקט ומחפשת בעל גיבור בסערה. כמה יפה לנדוד ככה בעולם הקסום הזה. אתם כל כך תאהבו את הספר לדעתי, כי הרי לכולם יש פינה בלב של געגוע לעולמות רומאנטיים אותם לעולם לא נכיר.

"ים המוות" מאת ז'ורז' אמאדו * הוצאת זמורה ביתן 2003 * מפורטוגזית: אראלה לרר * כריכה רכה, 272 עמ' * מחיר מומלץ לצרכן: 76.00 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...