עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הומוסקסואליות ושנאה עצמית

מחקרים מראים כי מרבית רוצחי ההומוסקסואלים בארה"ב הם הומוסקסואלים בעצמם. עובדה זו מעלה לדיון את תופעת השנאה העצמית שחלק מההומוסקסואלים חווים, ואת הגורמים לה. טל איתן ושרון סנדהרוני בודקים את התופעה החברתית הקרויה "הומופוביה עצמית" ואת הגורמים שמובילים לצמיחתה והופעתה של הומוסקסואליות מודחקת ושנאה עצמית.

בתחילת חודש אוקטובר, 1998, הזדעזעה אמריקה והעולם כולו מרציחתו הברוטאלית והמרושעת של מאתיו שאפרד, צעיר אמריקאי בן 21 על שום היותו הומוסקסואל. שאפרד עבר התעללות פיסית ונפשית קשה עם הרצחו, הוא הוכה בכל חלקי גופו והותר לגסוס על גדר תיל באחת החוות באזור הכפרי והשליו. "חטאו" היחיד של שאפרד, סטודנט מצליח, היה בכך שהוא היה הומוסקסואל. עיתוני העולם זעקו "על לא עוול בכפו". פרשנים, מומחי תרבות, אנשי קהילה, כולם הביעו סלידה ושאט נפש מהאירוע הנורא, והסבירו שהבעיה מתחילה מבית, מחינוך, מתרבות קלוקלת. אנשי חינוך המומים מהעיירה הקטנה בה חי שאפרד ורוצחיו התראיינו וטענו "לא ידענו", ו"לא יכלנו למנוע". הכתם, במקרה הזה, לא היה על הקיר. הכתם חי עמוק בתוכנו.

הומופוביה היא תופעה חברתית הנובעת משונות. הפחד מפני זרים בחברה הוא עקרון חברתי ידוע בתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, ונוטים לפרשו כמנגנון חברתי לשמירת רציפות ואחידות של הרובד החברתי. חברה חזקה היא חברה מאוחדת, והמנגנונים לחיזוק ואיחוד החברה הם בהכרח אותם המנגנונים הגורמים לסילוקם ודיכויים הטבעי של החלשים והשונים. ההומופוביה נובעת מסלידה טבעית מהומוסקסואלים, סלידה שעיקרה פחד מפני הזר וחוסר ידע משווע.

יש והומופוביה היא תוצר של שנאה עצמית והיא נגרמת בעקבות הומוסקסואליות. מחקרים אנתרופולוגים שנערכו בארה"ב בשנות ה-80 ועסקו ברוצחי הומוסקסואלים העלו כי חלק ניכר מהרוצחים הם הומוסקסואלים לטנטים, מודחקים, בעצמם. הרצון, או הצורך, שלהם לרצוח הומוסקסואלים אחרים נובע משום שהם שונאים את עצמם ואת מה שהם מייצגים. על אף היותם הומוסקסואלים, הם רואים בהומוסקסואליות שלהם "מחלה" שיש לנקות, לבער, ורק בדרך של רציחת גברים הומוסקסואלים אחרים ה"חולים" באותה ה"מחלה" הם יצליחו להרפא בעצמם.

תופעה זו מכונה בספרות המקצועית "Self Hatred Homophobia" ("הומופוביה מבוססת שנאה עצמית"). היא נובעת מגורמים שונים בזהותו של ההומוסקסואל ובעיקר מחינוך ותפיסות שהוא הפנים במהלך התפתחותו הרגשית והתבגרותו. הומוסקסואלים רבים מנסים להדחיק את היותם "כאלה" עם הגילוי, על מנת לא להיות שונים, על מנת לא "לאכזב" את המשפחה והחברה הסובבת, ולהיות "כמו כולם". הם פוחדים פחד גדול מפני עובדת היותם הומוסקסואלים ומנסים להמנע מכך בכל דרך אפשרי - בדרך של דיכוי עצמי, ניכור ושנאה עצמיים, והדחקה. ההדחקה הזו עשויה לעלות ביוקר, בעיקר כשמדובר במתבגרים צעירים הגדלים באזורים בהם המודעות החברתית להומוסקסואליות היא נמוכה, באזורים בהם אין מודעות להומוסקסואליות ולצרכים המיוחדים של המתבגרים ההומוסקסואלים, עשויה הבעיה להחמיר ולהיות גורם עיקרי בהתפתחות פוביה ושנאה עצמית. הרבה יותר קל להיות הומוסקסואל באחת הערים הגדולות, בהן ישנם מרכזי הסברה ועידוד ממשלתי של הרחבת והעמקת המודעות להומוסקסואליות, קבוצות נוער ותמיכה, כמו גם פתיחות רבה יותר וסובלנות חברתית. אזורי הספר, הכפרים, העיירות מוכות העוני והאבטלה - אלו המקומות בהם הומופוביה עשויה לצמוח ולשגשג.

ההדחקה הזו של הנטיות המיניות בשילוב עם שנאה עצמית מובילה לעתים לצורך "למצוא פתרון". חלק מן המתבגרים ההומוסקסואלים הלטנטיים שאינם מסוגלים להתמודד עם גילוי נטיותיהם מתאבדים בגיל ההתבגרות (כ-%18 מסה"כ המתבגרים המתאבדים הם הומוסקסואלים, המתאבדים על רקע השונות המינית שלהם והבעיות החברתיות הנגזרות ממנה. כ-%34 מההומוסקסואלים הצעירים מנסים להתאבד לפחות פעם אחת במהלך גיל ההתבגרות). "פתרון" נוסף לבעיית ההומוסקסואליות, בד"כ נולד במוחם של הומופובים עצמיים והומוסקסואלים לטנטיים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות הוא הרצון לפגוע בהומוסקסואלים החולים באותה המחלה, מתוך אמונה פנימית שעל ידי כך שירצחו הומוסקסואלים אחרים, הם יצליחו להרפא מן המחלה, להתמודד איתה ולהפטר ממנה.

מחקרים קרימינולוגים שנערכו בקרב רוצחי הומוסקסואלים מראים כי רוצח ההומוסקסואלים הממוצע הוא בטווח הגילאים 25-32, גבר לבן שהתחנך במשפחה מסורתית או ממשפחה המאמינה בעליונות המשפחה ובערך האחריות המשפחתית והקהילתית. הוא חונך וגדל בעיירה או מחוז מרוחק ממרכזי הערים, או בשכונה קטנה וחמה. הוא רווק אך היה בעבר מעורה בלפחות שתי מערכות יחסים עם נשים. הוא נוטה להיות אלים במערכות היחסים הללו, ולעתים עשוי להכות את בנות הזוג שלו. חבריו מעידים עליו שהוא טיפוס חברתי מוקצן, שנוהג ללעוג על הומוסקסואלים, על אורח חייהם ותרבותם, ולטעון שהם "מסכנים את המדינה". ברוב המקרים, הוא הומוסקסואל בעצמו. אחד המחקרים שנערכו בארה"ב לאורך תקופת זמן ארוכה של כ-20 שנה הראה בבירור שכ-%86 מהגברים שרצחו הומוסקסואלים בין השנים 1965-1985 בארה"ב מגיבים חיובית למבחן הבודק את הנטיות המיניות שלהם - בהקשר ההומוסקסואלי (בד"כ מבחן זה נערך בהסכמה, וכולל הקרנה של סרטי ותמונות סקס שונים ובדיקת הפרמטרים הגופניים כגון לחץ דם וזקפה כתגובה לסרטים אלו. תוקפי צעירים, לדוגמא, מגיבים לתמונות של ילדים בחיוב. הומוסקסואלים יגיבו באופן חיובי לתמונות של גברים).

תוצאות המחקרים הללו מעוררי מחלוקת ומעלים לדיון את שאלת השנאה העצמית וההומופוביה של ההומוסקסואלים הלטנטיים. תוצאות המחקרים גם נותנות כלים בידי גורמים בחברה ההטרוסקסואליות להשליך את ההומופוביה מעליה - ולהדביק אותה לחברה ההומוסקסואלית בעצמה. נשאלת השאלה מדוע, לדוגמא, לא קיימת תופעה של שחורים הרוצחים שחורים על רקע גזעם, בארה"ב?

חשוב לזכור שלשונות על רקע שאינו מיני, לדוגמא, צבע עור, יש תוקף חברתי שונה. אדם המשתייך למיעוט מסוג זה גדל כל חייו במסגרת אותו המיעוט, בסביבה משפחתית ושכונתית, בד"כ, המקבלת אותו כחלק אינטגרלי ממנה, ומחנכת אותו לערכים ולגאווה הקשורה במה שהוא. אדם שחור בארה"ב נתקל בעבר בגזענות מצד האדם הלבן, אך בביתו, בקרב בני משפחתו, הוא אחד מני רבים. הוא אמנם שונה, חיצונית, אך בביתו פנימה, בסביבה המשפחתית והחברתית הסובבת אותו (קרובי משפחה, שכונה וכדומה) הוא חלק מרובד חברתי כלשהו, בד"כ בעל מאפיינים מאחדים וסממנים תרבותיים עליהם הוא שומר בקנאות. הקבלה הזו בבית פנימה ובסביבה החברתית הקרובה מובילה לכעס המופנה חזרה כלפי השונאים - ולא כלפי הפרט עצמו. מובן שהומוסקסואלים אינם גדלים במשפחות הומוסקסואליות... הם יכולים להיות בנים למשפחה קתולית אדוקה, המחנכת את ילדיה ב"צורה הישנה והטובה" של ערכי תרבות, מוסר ומשפחה. הם יכולים להיות בנים למשפחות עשירות המהוות אות ומופת לחיי משפחה ותרומה לקהילה. הומוסקסואלים הם "מיעוט מבודד", הם מתמודדים בעצמם עם השונות כבר מגיל צעיר (בתחילת גיל ההתבגרות), ומתקשים לשתף את משפחתם וסביבתם הקרובה בתהליכים ובלבטים העוברים עליהם. במקרה שהמשפחה היא הומופובית בעצמה, ומלמדת אותם ש"הומואים זה דבר רע", מגיל צעיר, הגילוי והפחד מפני חשיפה הם חמורים פי כמה. הם מאשימים את עצמם שהפכו להומוסקסואלים ומייסרים את עצמם בשאלת הזהות, לעתים עד כדי כפייה. מרביתם מדחיקים את העניין ונוטים להסתירו, עד כדי פיתוח שנאה חיצונית להומוסקסואלים, המתבטאת בקללות ולעג להומוסקסואלים אחרים - ולעתים, בהתחשב במרקם הפסיכולוגי האישיותי וברמת פגיעותו מורכבותו, אף בנטיה לרצוח. המחקרים המראים כי מרבית רוצחי ההומוסקסואלים הם הומוסקסואלים בעצמם, בעייתיים מאוד משום שהם נותנים בידי החברה ההטרוסקסואליות חזות של "הכל בסדר", ומעבירים את כדור האשמה למגרש של ההומוסקסואלים. "אתם הורגים את עצמכם", המחקרים הללו משדרים, "אצלנו הכל בסדר". לאחר רציחתו של שאפרד ב-1998, הופיעו מחקרים אלו כפטריות אחרי הגשם, בעיתונות הכתובה ובתקשורת. הובאו עדויות על כך שאחד משני הרוצחים הוא הומוסקסואל בעצמו והתנסה במין הומוסקסואלי בגיל ההתבגרות. הנסיונות הללו של הדחקת האשמה והעברתו הלאה ויצירת מצב של "אצלי הכל בסדר" הן ברורים במטרתם, ומהווים, בדרך זו או אחרת, צורה של לגיטימציה הניתנת לרצח, על אף שהוא גונה בחריפות. למרות כל זאת, החברה ההטרוסקסואלית לא יוצאת טהורה מהמחקרים הללו - נהפוך הוא- היא נאשמת בחוסר סובלנות משווע כל כך לזר עד כדי פיתוח שנאה עצמית בו עצמו, כלפי עצמו. הומופוביה עצמית היא נגזרת של הומופוביה חברתית וסביבתית. למרות שהיא מושפעת מגורמים אישיותיים ומכלול נוסף של מרכיבי אופי, הרי שאין לה מניעים אישיים, היא תולדה של חינוך והסברה במהלך גיל ההתבגרות. הלטנטיות ההומוסקסואלית נובעת מרצון להיות כמו כולם, מהצורך הטבעי של צעירים הומוסקסואלים להיות חלק מרובד חברתי כלשהו שמאחד אותם ונותן להם את הגיבוי המתאים להתפתחותם התקינה. היא נובעת מפחד להיות שונה, פחד שנובע ממה שהסביבה משדרת כלפי אנשים שהם הומוסקסואלים, אנשים שהם שונים. רק חינוך ופתיחות לנושא ההומוסקסואליות יובילו לצמצום ממדי התופעה של ההומוסקסואליות הלטנטית. רק מאבק אמיתי של הגופים ההומו-לסביים בארץ ובעולם לכניסה לתודעה הציבורית והחברתית ולהסברים על המושג "הומוסקסואליות" כללותו, יובילו להבנה הטובה יותר שלנו את עצמנו. תמיד יהיו גרעיניים בעיתיים, שיהוו מוקד לצמיחת הומופוביה והומוסקסואליות לטנטית, אל הגרעינים הללו עלינו לכוון את ההסברה, את הגרעינים האלו עלינו לבקע. נכתב בשיתוף עם שרון סנהדרוני, מטפלת משפחתית המתמחה במתבגרים הומוסקסואלים.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...