מעבר למיניות. צילום: כריכת הספר.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

אחוות הנשים של אדריאן ריצ'

דן לחמן סוקר את מאמרה של אדריאן ריצ', "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", המופיע בספר "מעבר למיניות". מאמר שני בסדרה

מהמשפטים הראשונים שקראתי מציטוטיה של אדריאן ריצ' כבר בפתיח לספר, חשתי שהייתי רוצה להכיר אותה ולהתיידד אתה. יש משהו בדברים שלה שמאד מקרב אותם אלי. את המאמר שלה, "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", היא מתחילה בביקורת חריפה על שלושה ספרי נשים פמיניסטיות, כנראה, המתעלמות או דוחקות לקרן זווית את נקודת המבט הלסבית. קביעה אחת מקוממת אותה: זו הטוענת, כי גברים הם בעלי אוריינטציה מינית מולדת אחת המושכת אותן לנשים בעוד שלנשים יש שתי אוריינטציות מולדות - מינית כלפי גברים והולדתית כלפי צאצאיהן. היא מבהירה את מטרותיה בראשית המאמר. שני עניינים נוספים לאלו המופיעים בציטוט הראשון ומעלים את חמתה: האחד, כיצד ומדוע בחירתן של נשים בנשים - כחברות לתשוקה, חברות לחיים, כשותפות לעבודה, אהובות נמחצה; ערכה נשלל ונכפה עליה להתחפש כדי להתקיים. השני, ההתעלמות המוחלטת מן הקיום הלסבי בספרות, ובכלל זה בספרות הפמיניסטית. ללא ספק יש קשר בין הדברים ויש להפריד בין הדברים. מכיוון שלא צוינה שנת הופעת המאמר אצטרך להתייחס גם אני באופן יותר כללי. ריצ' מתחילה בביקורת חריפה על ספרים פמיניסטיים שפורסמו. באף אחד מהם, לדעתה, לא ניתן מספיק מקום ולא יוחסה מספיק חשיבות לשאלה הלסבית בתוך התבנית הנשית: הן ההיסטורית, הן הקיימת והן הנבנית. הגות פמיניסטית לא יכולה להתקיים עם טקסטים לסביים צדדיים, היא כותבת. נשים הפכו להיות צרכניות-קורבנות של תרופות, טיפולים ושיפוטים נורמטיביים שונים שנקבעו כולם על ידי גברים; הן שיקפו צרכים גבריים, פנטזיות של גבריות על נשים ואת האינטרס הגברי לשלוט בנשים. במאמר מוסגר אני חייב לציין, כי חלק גדול מכל כלי הבית המוטוריים שנבנו על ידי גברים היו יכולים להיווצר שנים קודם, אלא שגברים, עד שלא הצטרכו בעצמם, לא חשבו על הקלת חיי האישה בביתה. הידע היה, המכאניקה הייתה; למעשה הכל רק עמד שם וחיכה לגבר הראשון שיצטרך תנור מהיר או שואב אבק שיחליף את המטאטא. מוצרים נולדו מאוחר מדי אך התפתחותם באה במהירות מכיוון ששוק העסקים הביא גברים לחשוב על כדאיות המחשבה לעזרת הבית, לאו דווקא הנשים, ודברים נשיים הפכו למסמלי סטאטוס כלכליים שגברים מתגאים בהם: הם הולידו מכשור חדש יותר, נוצץ יותר, לא תמיד שימושי יותר. הכל לפי פנטזיות הגברים על ייצוג מעמדי. ייאמר שזיגמונד פרויד השאיר את השאלה "מה רוצה האישה" חסרת מענה. פסיכולוגיות רבות נשאבו אל המשפט הזה והחלו ביסוד הפסיכולוגיה של האישה - תהליך בעל משמעות וחשיבות עליונה בחיי נשים. ריצ' מתקוממת ששום דבר מכל זה אינו מוזכר בספר (יתכן שזה מאמר מוקדם יותר); היא כועסת שנשים, סופרות, מקבלות את חלוקת העבודה בין גברים לנשים ומקבלות את התפיסה שנשים בלבד אחראיות על גידול הילד למשל. היא מונה את שבעת המאפיינים שקבעה "קתלין גאו" וריצ' מרחיבה ומסבירה אותם אחד לאחד, אולם לנו, היום, שנים אחרי הולדת התיאוריה, הדברים מובנים מאליהם רק משמות הפרקים: א. הכוח של גברים לשלול מיניות או לכפות אותה עליהן. ב. לפקח על עמלן או לנצל אותו כדי לשלוט בתוצרתן. ג. לשלוט בילדיהן אן לגזול אותם מהן. ד. להגביל אותן פיזית ולשלול מהן את חופש התנועה. ה. להשתמש בהן כאובייקטים בעסקאות גבריות. ו. לשים בסד את היצירתיות שלהן. ז.למנוע מהן גישה לתחומים נרחבים של ידע חברתי או הישגים תרבותיים. מישהו צריך פירוט מדויק לראשי הפרקים? נכון שכמה מן הדברים השתנו או התרככו קמעה מאז פורסם המאמר, אך בצורה מוזרה אפשר להגיד שמאוד מובנים לנו ראשי הפרקים הללו. כל אחד מאתנו, גם גברים מסוימים, היו יכולים למלא בתוכן את הפרקים. היא עוסקת רבות במאמר זה בדיכוי ההטרוסקסואלי של הגברים על עמלן של הנשים, ולי אין סבלנות - אני מחכה להסברים לסביים ברורים, הם חסרים לי אישית. אני מרגיש גומה קטנה הפעורה ביני לבינן ומחפש במה למלאה. האם חסר בי משהו? האם משהו עובד אחרת ממה שזכר, גם אם הוא הומו מצפה מאישה? אני מכיר אחוות נשים ותיקה שגברים רק מתחילים לגלות אותה. אותה קבלה ונתינת חום מבן אותו מין: חיבוק אמיתי, לא טקסי, בין נשים; היכולת לבכות יחד; החום שהן יכולות להשפיע אחת על השנייה. עד לאחרונה גברים נתנו רק צ'פחות וגם זה רק במגרשי כדורגל לעיני אלפי אחרים. חלילה, שלא ייחשדו בהומוסקסואליות או ברכות יתר. עתה, הם מתחילים לזוז. הם מגלים אחווה גברית לא מהסוג הצבאי, אלא חושפים את הצד הרגשי. האם זו תוצאה של פמיניזם? האם זה השלב הראשון בחינוך הדור הראשון של גברים שנולדו לפמיניסטיות? אם כן תבורכנה הפמיניסטיות.

ריצ' מחלקת לסביות לשני מונחים קיום לסבי ורצף לסבי. בקיום לסבי היא מתכוונת לכל אותן תחושות משיכה - עם או בלי קיום יחסי מין בין נשים. ברצף הלסבי היא מדברת על היסטוריה שהוסוותה מהוויות של לסביות בשמות שונים. בהרחבת המשמעות היא מציעה צורות רבות של חבירה ועוצמה ראשונית בין נשים.

ברצף הלסבי היא מונה מונחים שהשימוש בהם פסק: סוררת, עיקשת, מופקרת, בלתי צנועה, אישה הממאנת להיכנע לחיזור. כל אלו הסתירו לסביות עמוק בתוך השפה. קיום לסבי כולל בתוכו שנאה עצמית, התמוטטות, אלכוהוליזם, התאבדות ואלימות בין נשים. יש להיזהר מרומנטיזציה של משמעות הדבר לאהוב ולחיות יחד בניגוד למקובל ובמחיר גבוה. נשים חיו את הקיום הלסבי (בניגוד ליהודי למשל) ללא גישה לידע, בלי מסורת מוקדמת, ללא המשכיות או תשתית חברתית, תוך טשטוש הלסביות על ידי הכלתן בתוך המונח הומוסקסואלי.

את ההדגמה הטובה ביותר לכל מה שריצ' מדברת עליו אפשר לראות בסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות". כל מי שלא נכלל בסוד הרמזים לא יכול להבין את מהות הקשר בין הנשים ונראה לו שהוא צופה בסרט העוסק באחווה ידידותית בין שתי נשים סוררות.

מעניין כי בין המאות ה-12 ל-15 חיו נשים שנקראו "BEGUINES" אשר גרו יחד, השכירו חדרים זו לזו והורישו בתים לשותפותיהן. הן חיו באותם רבעים שבהם חיו בעלי מלאכה, התלבשו בצנעה ולא התרועעו עם גברים. הן עבדו כטוות, אופות או אומנות והצליחו עד שהכנסייה אילצה אותן להתפזר.

ריצ' מספרת סיפור נורא שהתרחש בבריסל בשנת 1976: לסבית שהייתה נשואה לגבר התחילה לסבול מדיכאון שהביא אותה לאשפוז. בטיפול הקבוצתי אמרה שהיא לסבית, והרופא אמר לה כי זה לא נכון וכי הוא רואה לה בעיניים שהיא איננה. הטיפול שנקבע לה היה כי בעלה היה מגיע מדי יום, הם מקבלים חדר לעצמם והבעל היה אמור לקיים יחסי מין עם אשתו במשך שעה כדי שתלמד ליהנות. זה נמשך עד שברחה מבית החולים.

בהמשך דנה ריצ' בנשים הנשואות ומונה חלק מהסיבות שגרמו ללסביות להינשא, ובהן ההכרח לשרוד כלכלית, הצורך ללדת ילדים בכדי שלא לסבול מחרם חברתי, הרצון להיוותר מהוגנות בעיני הסביבה (מפני שזה מה שמצופה מנשים לעשות). החושניות הבין-נשית מועלמת לחלוטין מהתודעה. על אף שהיסטורית נשים נלחמו בגברים להשגת דרישות וזכויות מימים ימימה. לגבי הנשים הללו נולדה ההגדרה "יש להן סגנון חיים אחר". כתוצאה מההתעלמות מהשונות, הנשים הטרוסקסואליות מצד אחד וחוסר יכולת לקבל את הקרבה הבין-נשית מן הצד האחר, החושניות הארוטית נמחקה בצורה האלימה ביותר, נמחתה הקרבה הנראית גם לעין לא מזוינת. הטרוסקסואליות נכפתה על נשים הן בכוח הזרוע והן באופן תת-הכרתי, חברתי. מצד שני, מעבר למחיקת הארוטיות החיצונית, נולדה אחוות משים שגברים לא מכירים ולא יכולים להבין כלל. נשים כמעט זרות עוזרות אחת לשנייה באופן מידי, בעיקר במפגעים מהסוג שהנשיות עצמה מעורבת בו, בהם פגיעות פיזיות על ידי גברים ופגיעות נפשיות. מתקיימת אחווה לא מודעת ולא מוצהרת, אחוות גורל של אחיות.

זה מזכיר במקצת את התהליך שגברים בארץ עוברים לאיטם. ובכל זאת, השימוש במלה "אחי" - שיצאה מתחום המשפחה המידי - התפרש בצבא בתחילה ביחידות קרביות בהן גברים היו קרובים אחד לשני כמו שלא היו אף פעם קודם, והמלה הלכה ונדברה על לשונם של כל הגברים. אינני בטוח שהתוכן הפנימי מגיע לרמות הרגשיות של הגברים, אך אולי הקריאה הזו, "אחי", מראה על צורך, התרככות ואחווה גברית.

ואולי "הזדהות נשית", לא אחווה, היא הנותנת לנשים את כוח הקרבה. הצורך להסוות ולהסתיר את משמעותן הוא אובדן בל ישוער לכוח הנשי, הכוח לשנות את היחסים החברתיים בין המינים, לשחרר את הנשים עצמן ואת הנשים החיות בשקר עם גברים בחוסר תאימות מוחלטת. לחיים בשקר רבדים שונים. במסורת המערבית רובד הרומנטיות קובע שנשים נמשכות לגברים באורח בלתי נמנע, גם אם נמהר וטרגי. הרי שגם אם המשיכה פירושה התאבדות (אנה קרנינה, מאדאם בובארי, איזולדה) היא עדיין בגדר צו אורגאני. השקר קובע שרק אהבה בין המינים היא "נורמאלית"; שנשים זקוקות לגברים לשם הגנה, מימוש מיניותן והשלמה פסיכולוגית.

רובד נוסף של השקר הוא שנשים פונות לנשים מתוך שנאה לגברים. אלא שאת שנאת הגברים לנשים, המוטבעת כל כך עמוק, קשה לזהות. נשים לא יודעות לזהות אותה. גם פמיניסטיות נופלות בפח הגברים הרגישים, ולא תמיד חשות בשקר שמתחת לפני הדברים. הקיום הלסבי איננו בשום צורה מקלט מפני התעללות גברית. הניסיון להסביר זאת כך מחזיר אותנו לנקודת מחיקת הארוטיות הבין-נשית. שרלוט ברונטה, שחיה במאה התשע עשרה, כבר הבינה שנשים עשויות-מוכרחות להיות בנות ברית זו לזו; כמורות ומנחמות במאבק הקיום הנשי, הן יכולות גם לשאוב עונג זו מחברת זו ולהימשך זו למוחה של זו. זו משיכה שמקורה בהכרה בכוחן ההדדי.

מעבר למיניות - מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית * עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר * הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003 * 368 עמ' * כריכה רכה * מחיר לצרכן: 88 ש"ח

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...