עוד בתרבות ובידור
 >  > 

האור שאיננו כבה

רחל ימפולר, בתה של הציירת אביבה אורי המנוחה, הוציאה לאחרונה ביוגרפיה על אמה שזכתה לאחרונה לעדנה מחודשת. דן לחמן נזכר באביבה: האמנית והאדם

אביבה אורי הפכה לשם דבר ציבורי מאוחר מדי בימיה. למעשה, היא התפרסמה דווקא עם מותה. אמנים הכירו אותה באמנותה כל חייה; הקהל פחות. שמעו את שמה, ראו אותה לעתים ברחוב. מכיוון שאהבה אירועים ציבוריים היו הרבה צילומים שלה בעיתונות מתוך פתיחות תערוכות שונות. תמיד היתה לבנה עם כמה קווים שחורים בלי תווי פנים כמעט. למי שראה ציור שלה, עוד בימי חייה, ופגש אותה ברחוב, היא נראתה כאילו תלשה עצמה וברחה מהציור.

ייאמר מהתחלה: מגיעה לאמנית זו איזו מונוגרפיה שתהיה לא רק ביוגרפית אלא ניתוח כל עבודותיה והתקדמותה לאורך השנים, לא רק לפי חייה האישיים אלא על רקע הבנתה את האמנות הבינלאומית והאמנות שהתרחשה גם בארץ. כי בנפשה הייתה טביבה מחוברת למתרחש בעולם. ישנה אמנם מונוגרפיה קצרה של לויטה שיצאה בשנת 1986 ובאלבום האחרון שיצא בעקבות התערוכה הגדולה שהייתה במוזיאון עין חרוד, יש מאמר עליה. אך למונוגרפיה מקיפה ומנתחת לעומק את עבודתה לא זכתה עדיין.

אביבה הייתה דמות דרמתית. אישה מלאה, פניה תמיד מולבנות באיפור שמחק את תווי פניה ורק גבותיה והאיפור השחור סביב עיניה הזכירו את הקווים השחורים בהם עסקה ביצירתה. על אמנותה רבים אמרו בתחילת הדרך, לפני שהאבסטרקט קנה אחיזה בתודעת הציבור, שהיא קשקשה קווים. "מרחה כתמים שחורים", טען פעם הקהל ביחס לאמנות אבסטרקטית. זוכרים מראות מעורפלים למדי מעבודותיה כמו שזוכרים את הכחולים האין סופיים של זריצקי, כמו הסגולים החיוורים של קופפרמן שמת רק לאחרונה. היא הייתה מלכת הקווים השחורים על הבד ועל פניה, שנראו כמסכה יפנית. מעטים יודעים איך נראתה באמת אביבה אורי כשפניה נקיות היו מאיפור.

אורי נולדה בצפת ומתה בשנת 1989 והיא בת שישים ושבע במותה. הגרסה הרווחת היא שהתאבדה. מסביב לגופתה נמצאו חפיסות כדורי הרגעה. היא התייתמה כילדה וגודלה כבת חורגת אצל אשתו השנייה של אביה. יחסיה עם אביה היו רעים לכל אורך ימיה ומשם עלו חרדותיה, תחושת חוסר העניין בה וחוסר התחושה שרוצים בה. עד גיל די מאוחר לא ידעה כלל שאמה האמיתית מתה בלידתה ומגדלת אותה אם חורגת.

אביה היה חצוי בין העולם הדתי לבין זה החילוני, אך כנגד הכיר כקורא את הספרות העברית המתעוררת. הוא עלה לארץ כציוני בגיל צעיר ומששמע אביה על מותו של הרצל ישב עליו שבעה ערב אחד. בת חמש עשרה לערך עברה אביבה לגור בבית דודתה בתל אביב. היא התחילה לצייר אך הצטרפה גם ללהקת המחול של המורה הגדולה באותם ימים, גרטרוד קראוס. לימים תנסה לחבר את מתח התנועה החושית עם מתח הקו לאורכו של בד. התנועה והקו היו מוטיב מרכזי בעבודותיה.

במשפט אחד בזיכרונותיה היא מזכירה חינוך באגרוף, אך אין לדעת אם הייתה ילדה מוכה או שהשתמשה בדימוי להמחשת חינוך קפדני מדי. צריך אומץ לב גדול, או מופרעות מיוחדת במינה, בכדי להתמרד עד כדי עזיבת הבית בצפת ומעבר לתל אביב בימים ההם, ובגיל צעיר כל כך, אלא שכל הדור ההוא היה מרדני בצורות שונות.

הספר שלפנינו מכיל קטעים מיומניה: יומנה של נערה מתבגרת בת 15-17 מכיל כבר קטעים שלמים של התלבטויות ביחס שבין הצבעים והנחתם על בד, על השפעת מצבי הרוח המשתנים ביניהם. לאמנים לעתיד כדאי לקרוא כל שורה והבחנה. לא קלה לה הדרך, בעיקר מפני שאת הגילויים היא עושה לעצמה לבד, אך קטעים אחרים לעומת זאת הם הרהורים של נערה צעירה שאלמלא לא הייתה הופכת להיות עם השנים לאביבה אורי, לא הייתה שונה מכל יומן של ילדה מתבגרת.

היא מתחתנת בידיעה שאינה אוהבת באמת את הנער העומד להיות בעלה, אבל איזה דחף לנסות לגלות גם את גופה דוחף אותה לניסוי. ערב נישואיה היא כותבת ביומנה "...כן, אני נישאת לאיש... המאושרת אני? כן ולא יש משהו בחיי הנישואין שמפחידני. לא אתן לגוף להשתלט על מחשבתי, לא אתן לקול הדמים להחריש בהמייתו.....ואם ישבע הגוף ואם גם ישבעו הדמים... את נפשי לא תשבעי לעולם... את נפש, היי קודחת הי לוהטת... אי יראה מן החולין, לא אבוז לקטנות אולם אכמה לגדולות." כתיבה מלאת פאתוס בנוסח הימים ההם. קצת אחרי היא כותבת ל-ז', גבר בלתי ידוע: "ראיתיך שוב היום. פגשתיך שנית ולפתע התלקח אותו ניצוץ שכבה. שוב עוררו בי עיניך את אותו רטט הישן. האבגוד? לא. האחלום על האחר. אל תישאני לזרועות זרים... כל אישה בוגדת בתוך לבה אף באהוב ויקר לה מכל..." הרבה גברים רצו אותה, ובאותם ימים, בעודה נלחמת על נאמנותה, היא מחוזרת ללא הרף על ידי גברברי העיר ומתאהבת ברבים ורבים בה. היא חיה חיי רגש סוערים ומציתה אש בלב גברים רבים.

בתחילת 1943 היא חולה וכאביה מפריעים לה לצייר. "רציתי ליצור על הבד דמויות כאלה שתזעקנה קבל עם ועולם אל האלוהים. פנים שכל גיד בהם וכל עצב רווה את דם תקופתנו...", כתבה. באותם ימים עדיין רשמה פיגורות ודמויות וההפשטה עוד לא התקרבה אליה.. אין ספק, היא היתה נערה מלאת פאתוס וחיה חיים משוחררים יותר מרוב נשות תקופתה, אך דבר אחד הנחה אותה כל ימיה: הידיעה הבטוחה בהיותה אמנית. על זה לא תוותר בשום רגע של התאהבות או פרידה. בימים ההם היתה היא עדיין גלויה וכותבת את אביבה הפרטית - לא זו שתיהפך לדמות ציבורית הצריכה לשמור על תבנית של דמות שהלכה ובנתה מעצמה. היא עדיין היתה נשואה וכנראה גם נאמנה לבעלה. אהבות גברים האחרים מילאו צורך במילוי מקום אהבת אביה שעזב אותה.

למראה האישה המבוגרת הזכורה משיטוטיה ברחוב, קשה לשמוע את המיית הלב והדם הרוחש. מאוחר יותר כבר תתחבא מתחת למסכת הקבוקי שהפכה להיות פניה החדשים המוכרים. היא הופכת להיות אישה מוזרה - מפסיקה לקרוא, כמעט שאינה כותבת יותר. אולי פה ושם כמה שורות. היא מתמלאת בוז לגברים הרודפים אחריה. "שאתייחס", היא כותבת, "אתם שלמענכם אזקוף את גווי בצעדכם אחרי בצעד גמיש וקל". היא החלה ביצירת הדמות שהייתה לה גם לפרסונה הציבורית שלה וגם למגן על אביבה אורי האמיתית אבל בהמשך כל חייה היא המשיכה לחפש את האהבה האמיתית הגדולה, המושלמת, הטהורה. ואז, בעודה נשואה ואם לתינוקת, היא פוגשת בדוד הנדלר: צייר בזכות עצמו, אדם המוכר בעיר. היא מתאהבת בו באמת באה ולוקחת את הבת, אותה שמרה בסוד מעיני הסובבים אותה, לחיות יחד עם הנדלר.

לקראת סוף שנות השישים, בשנת 1956 או 1957 (השנה המדויקת אינה בנמצא), היא זוכה בפרס ע"ש דיזנגוף היוקרתי. היא הראשונה שקיבלה את הפרס על סמך רישום אחד בודד. בשנת 1957 נערכה תערוכת יחיד שלה במוזיאון תל אביב. בעקבות הפרס.היא נהגה לבלבל תאריכים כדי לבלבל אנשים ביחס לגילה. ישנה טענה שאת הפרס קיבלה בכלל בשנת 1952 על רישום של דייגים - תמונה שלא הוצגה אחר כך שוב. אך בשנת 1957 היא נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בפאריז. כמו כן הוצגו תערוכות שלה באמסטרדם ובדיסלדורף. אך בכל זאת לשוק הבינלאומי לא הצליחה לחדור.

אביבה תרה אחר דרך להתקדם וביקשה מורה. דוד הנדלר, צייר שלא היה שייך לזרם המרכזי, לימדה לרשום פיגורטיבי. איש לא היה מקשר רומנטית בין האיש המבוגר, העני, לבין האישה יוצרת האמנות העצמית משל עצמה. זוכרים אותו עובר מדלת לדלת מנסה למכור תמונות. לעתים יצאה לו תמונה טובה באמת כשוויתר על יום מכירה. אביבה כבר חיפשה לה את הקו הפרטי שלה, קו אותו הנדלר לא יוכל לתת לה. היא עדיין רשמה פיגורטיבי וכך נוצרו כמה פורטרטים של בתה ונופים בודדים וכן סדרה קצרה של מופעי קרקס. יצר האמנות חיבר אותם: הוא קיבל אותה על כל שיגעונותיה והיא אותו - על עוניו ומחלתו. ההשתלהבות של הצעירה היפה הזו מהמבוגר החולני הדהימה את מכריה, אך מהר למדו על עמידותו של הקשר. היא הפכה למעין מוזה. הוא הרבה לצייר פורטרטים שלה, עיטר מלאכים בדמותה. הקשר הקומפולסיבי ביניהם הוליד גם כמה ניסיונות התאבדות מצדה, בידיעה שיציל אותה. היא הפכה אותו לאייקון של קדוש ומושיע. אולם גם היה מוטיב של אלימות לעתים פיזית בין שניהם.

יום אחד חזר הנדלר משיטוטיו, נשכב על הספה והודיע: יותר לא אקום. לא נראתה סיבה ברורה להודעתו הפתאומית אך הוא אכן לא קם שנתיים, חלה בניוון שרירים ואושפז בבית לווינשטיין. ב-3.5.1984, ביום בו נפתחה תערוכתה הבינלאומית הראשונה במוזיאון סטדליק באמסטרדם, נפטר הנדלר. קופפרמן וגרשוני יצגו אותה לפחות בנוכחותם שם. אביבה נכנסה לתהליך אבל מתמשך והתנתקה מכולם, כולל מבתה. כל חייה השתנו מיום זה.

אינני רואה סיבה להמשיך לתאר את היחסים שהתקלקלו, תוקנו, התעוותו והוחזרו למסלולם בין האם לבת. כל זה מופיע בספר ומי שמתעניין בפרטים הקטנים יכול לעקוב אחרי העליות והמורדות. החשוב הוא שבתקופה זו הוא כי אביבה אורי מוצאת את הקו הפרטי שלה בציור, את דרך ההתבטאות האמנותית והופכת להיות אחת מחשובות, אם לא החשובה - כאישה ואמנית גדולה - מבין כל אמני דורה. היא מתיידדת עם משה גרשוני ודרכו עם עוד כמה מחשובי הציירים.

אורי לא זכתה לתערוכות מקיפות נוספות מלבד זאת אחרי קבלת פרס דיזנגוף במוזיאון תל אביב: אחת נערכה באמסטרדם והאחרת - בדיסלדורף. היא לא הצליחה לגייס את יכולת יחסי הציבור שלה, את יחסיה עם העיתונאים שאהבו לצלם את המסכה בה הסתתרה מהעולם בכל הזדמנות. מעט נכתב עליה כאמנית בחייה. לאחרונה נערכה תערוכה גדולה ומקפת של כ-150 מציוריה, מכל התקופות, בעין חרוד.

תמיד תיוותרנה השאלות חסרות המענה: מי הייתה? כמה אנשים ראו אותה בכלל כשפניה נקיות מאיפור? מי הכיר את האישה הקטנה עם העיניים הגדולות ועטרת השיער השחור הצבוע? מי הכיר באמת את האישה המלאכותית, יצירת ידי עצמה? מי יודע מי הייתה אביבה אורי האמיתית? אולי גרשוני, אותו העריצה. אך האם גם חשפה בפניו את אביבה אורי הפרטית? אין לדעת. הזדמן לי לפגוש בה כמה פעמים ותמיד עשתה רושם מזויף, עשוי, והקרינה הרבה חרדה. אני מציירת את רחשי החרדות שלי, אמרה פעם, כל קו הוא תולדה של חרדה. כשנשאלה שאלה עקרונית על אמנות ענתה כמה פעמים, "צריך לשאול את גרשוני". גרשוני הפך להיות הגורו המנטאלי שלה.

באמצע שנות השמונים פניתי אליה בבקשה לתרום תרומה למכירה פומבית לצורך הקמת הוועד למלחמה באיידס. חשבתי שלא תדע אפילו במה מדובר. היא הזמינה אותי לביתה לשעת הצהרים, פתחה את הדלת לחדרון בו גרה והתנצלה שאין לה יותר משני בדים בבית כי לא עבדה מזמן. המבקרים לא אהבו את ציוריי האחרונים, אמרה. הרגשתי שאני מוכרחה להוסיף כתמי צבע והם אוהבים רק את אביבה השחורה, הוסיפה. כעת אין לי חשק לעבוד.

מעט העבודות שלה נמצאות אצל נעמי גבעון. לא נשארו יותר עבודות .חשבתי שהיא הולכת להתחמק מלתרום אולם בכל זאת היא נתנה לי בד יפה להפליא, רובו לבן, שבאמצעו מין קו מפוספס שחור ממולא כתמי אדום. ימים אחרי סיפרתי לה שאת התמונה קנה חולה איידס. היא הוציאה מהמדף את הספר "אמנות ארץ ישראל", כתבה הקדשה נוגעת ללב וביקשה ממני למסור לחולה. כזאת הייתה.

רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לרכוש היום את אחד הבדים הבודדים שנותרו אחריה, אך פה ושם מופיע איזה הדפס. בשנת 2000 הודפסה מהדורה מיוחדת של ספר שניסה לחבר בין שתי אמניות גדולות, על דף אחד שיר של יונה וולך ומולו ציור של אביבה אורי. אני לא ממש אהבתי את העריכה של הספר, אך אין זה לא אומר שאין לי אותו במדף הספרים שלי. לשתיהן הגיעה עבודה מוקפדת ואסתטית יותר, אך למי שאין ספר שירה של וולך ובוודאי לא הדפס של אורי, יש בכך משום חוויה.

כאמור, בחורף 2003 נערכה לה סוף סוף תערוכה גדולה ומקיפה של רוב עבודותיה במוזיאון של קיבוץ עין חרוד. עבור האירוע יצא קטלוג מצוין באמת של מיטב עבודותיה בהדפסה מצוינת והספר עדיין ניתן להשגה (והוא לא זול, לדאבוני). ביקור בתערוכה היה חוויה מוזרה למדי. אצל הרבה ציירים, התבוננות בתערוכה רטרוספקטיבית - עם כמות עבודות מסודרות לפי תיארוכן, פחות או יותר - מקנה הבנה שלמה יותר של האמן. לראות שלושה אולמות גדולים מלאים קווים או כתמים שחורים, שרק פה ושם נזרק לו כתם צבע, יצר תחושת מועקה מסוימת. כנראה שצריך היה להיות אדם ברוך או דומה לו כדי להגיד, "נהניתי מהתערוכה". "נהניתי" זו המילה האחרונה שאפשר היה להשתמש בה בהתייחס לתצוגה. למדתי להכיר אותה טוב יותר, אולי. להעריך את כוחה ברור יותר. הקירות רטטו מחרדה שחורה. את המועקה נשאתי כל הדרך עד הבית בתל אביב, אך על הקטלוג לא ויתרתי ואני מעיין בו לעתים בתמונות בודדות. קשה לראות את כולו בבת אחת.

את הספר ממנו מובאים הציטוטים כתבה בתה, רחל ימפולר, אמנית בזכות עצמה, אך יתכן שבשל מעורבותה בכל עניני המשפחה הסבוכים בחיי אמה ויחסיהן הלא לגמרי ברורים ברוב ימיהן המשותפים, אי אפשר לקחת כל מילה כאמת צרופה. היו הרבה התחשבנויות בין שתי הנשים הללו. קשה להגיד שאביבה הייתה אם טובה או רעה. על כל פנים, במשך שנים הסתירה את העובדה שיש לה בת, אך לפחות חלק די גדול מסיפור חייה ותחושותיה של אביבה מצוטט מתוך יומניה ומסמכים אחרים שלה, כך שיש בתיאור יותר משמץ של אמת. ואולי זו התקרבות אחרונה בין בת, שגם היא חיה כנעזבת על ידי אמה וניסיון להתחבר אליה מחדש בדרך היחידה האפשרית לה: לכתוב זיכרונות על אותה אם ואמנית, אביבה אורי.

מכיוון שאין בינתיים עבודה עמוקה ורצינית על אישה מוכשרת ומוזרה זו, הרי שצריך לקבל ספר מקורב למציאות בשל קטעי המסמכים והיומנים האישיים המופיעים בו. ויאמר מייד: הספר מעניין. מן הראוי היה שתיעזר בכותב מקצועי יותר, אך למי שרוצה להכיר את האישה הססגונית הזאת, הספר על אביבה אורי יהיה בבחינת הנאה. מה גם שבספר זה מודפסים כמה רישומים מוצלחים, ודי בכך על מנת לרכוש את הספר.

"קומי אורי כי בא אורך" מאת רחל ימפולר * הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003 * כריכה רכה, 223 עמודים * מחיר מומלץ לצרכן: 78 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...