עוד בתרבות ובידור
 >  > 

החיים על פי סאטירה

הספר הסאטירי "המוות והפנגווין" מתאר באופן סאטירי את החיים ברוסיה, ארבע שנים אחרי קריסת בריה"מ; האם מדובר בקלאסיקה רוסית חדשה?

האם זה יהיה נכון להגיד שמשטרים דכאניים מביאים לפריחה של ספרות סאטירית המחביאה תחת סיפור עליז ומבדר אמירה קשה? או שמא אלו הזמנים המביאים לשגשוגה של ספרות זו? לא בהכרח, כנראה. סאטירות גדולות נכתבו גם בימי שקט אך אין ספק שאווירה כללית, שלטונית או חברתית מיטיבה עם כותבי סאטירות. כך ניתן למנות את כל הסאטיריקאים הגרמנים שבין שתי מלחמות העולם, למשל, ואפילו את שלום עליכם אפשר לציין כסטיריקן יהודי גדול.

כך, "החייל האמיץ שוויק" נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכאשר חנוך לוין הנער כמעט כתב את "מלכת האמבטיה" הארץ הייתה שרויה במלחמת קיום פוליטי קשה. ואם הממשל לא הוגדר כדכאני הרי שהיו ניצוצות כאלה באוויר, כי בלי משטר לצחוק ממנו אין סאטירה. אבל אם נבדוק, וכאן אנחנו תלויים בחסדי המתרגמים (ואני מקווה שזה לא מקרי מה שבחרו לתרגם לאחרונה) הרי שרוב הספרות החשובה הרוסית היא סאטירית בצורות הסוואה כזאת.

האמת שכל זה התחיל עוד בימיו של גוגול ו"הנשמות המתות" שלו. יתכן שזו שאלה של מסורת מקומית יותר מלחץ. אך הנה בולגקוב והספרים שלו, בעיקר "האמן ומרגריטה", "ראש של כלב" ואחרים, הם ספרי סאטירה אנטי-ממסדית. "מוסקבה פיטושקי" גם היא סטירת אלכוהול רוסית מחממת לב ומצחיקה. וכעת, מופיע בעברית הספר "המוות והפינגווין" של אנדרי קורקוב.

לרוסים יש דרך משלהם לראות ולתאר את הסובב אותם; עולם הדימויים שלהם רחב יותר, ובתוך כך מצויה הסאטירה אשר מתגנבת גם לתוך התיאור מעשירה כל שורה. הספר פורסם בשנת 1995 ואיננו עוסק במשטר הסובייטי הישן; הוא ממחיש בהצלחה את החיים בחברה הפוסט-קומוניסטית, את החיים האפורים והעניים. האם אפשר לא לאהוב מיד ספר המתחיל בסיפורו של ויקטור החוזר לביתו המנותק מהחשמל, כאשר חברתו עזבה אותו והוא מגדל פינגווין ששמו מישה כי בגן החיות לא היה יותר אוכל לחיות? אזרחים התבקשו לאמץ לביתם ולהאכיל חיות והוא נענה.

ויקטור סבל מבדידות, אבל מישה הביא איתו את בדידותו שלו, וכעת פשוט התקיימו שתי הבדידויות הללו זו לצד זו במין תלות הדדית מאשר שמחה. כשהוא מתאר הדלקת נר בחשכה הזאת הוא קורא ללהבה הקטנה "עמימות פיוטית".

ויקטור כותב. סיפורים קצרים הם המומחיות שלו; כל כך קצרים שאינם ממלאים כמעט עמוד. את העמוד שכתב אמש חילק בין מערכות עיתונים. להפתעתו הוא מוזמן למחרת היום בו כתב את המכתב לעורכו של אחד מהם. את הסיפור אמנם לא קונים ממנו, אך הוא מקבל הצעת עבודה. וכך הופך ויקטור לכותב ההספדים של העיתון.

הוא מתחיל להכין הספדים על כל הזקנים החשובים בעירו: הוא אוסף עליהם פרטים ואת החשובים ביותר הוא מוצא או במדור הפלילים או הרכילויות בעיתון. אך ראו זה פלא: מאז התחיל לכתוב "דיוקנאות חיים על המתים לעתיד", או "דפי איקסים" כפי שהוא מכנה אותם, לא מת אף זקן. ולא רק שלא מת - אפילו לא חלה. ויקטור ממורמר: לא רק שהסכים לכתוב בפסבדונים ואי לכך לא יתפרסם כסופר, אלא שאפילו כעיתונאי לא יזכה בתהילה. הוא הופך להיות כאחת הנשמות המתות של גוגול.

ערב אחד מופיע אצלו בריון ומציע לו עבודה פרטית: לכתוב הספד על איש פרטי, לא ציבורי ולא חשוב. כך נכנסת לתמונה דמותו של מישה אשור יקטור מכנה אותו מיד "מישה הלא פינגווין". והלא פינגווין הזה משלם בדולרים. למעשה, לא מוזכר לכל אורך הספר הכסף הרוסי, הרובל: כולם משלמים לכולם עבור כל דבר בדולרים אמיתיים.

ויקטור נשלח לעיר אחרת במחוז לאסוף עוד שמות של כאלה אשר בוודאי ימותו בקרוב וכדאי להיות מוכנים. את מישה הפינגווין הוא משאיר בידיו הנאמנות של שוטר המקוף שלו, סרגיי פישביין, שמסביר את מקור השם היהודי שלו במילים הבאות: "פעם היה לי מאוד משעמם כאן אז החלטתי להפוך ליהודי ולנסוע מכאן לקיבינימאט. כתבתי למשרד הפנים שאיבדתי דרכון וקיבלתי אחד עם שם חדש. אבל ראיתי איך חיים המהגרים שם ולא קינאתי בהם. אז חזרתי".

כאשר ויקטור יושב בבית קפה ומחכה לפגישה עם עיתונאי בחרקוב, אותה עיר שנשלח אליה, זונה מציעה לו את שרותיה. בעולם של ויקטור, אפילו הזונות מציעות את עצמן בחן רב יותר מאלו שמצויות במערב. מישה הלא פינגווין בא לבקש לו עוד הספד אך ויקטור מתלונן ששום דבר שלו לא פורסם עדיין וכי כותב לשווא. " למה לשווא", שואל הבריון, "אתה פשוט כותב למגירה, כמו הרבה סופרים שכתבו בימים הטובים של ברית המועצות. ההבדל הוא שמה שאתה כותב יתפרסם ביום מהימים". קצת הומור, קצת סרקזם - ניחוח כתיבה אחר לחלוטין. כמו אצל כל סופר רוסי, אדי האלכוהול ששותים שם עולים ממש מן הדפים.

הוא רואה איזו ילדה וחושב לעצמו: "עת משונה לגדול. ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד". האיקסים עליהם הוא מתבקש לכתוב אכן מתחילים למות פתאום. יש סדר בדברים.

יום אחד, מישה הלא פינגווין מביא את בתו הקטנה סוניה ומשאיר אותה בביתו של ויקטור ונעלם. חייו מסתבכים והולכים. בינתיים עושה לו ויקטור שם יחד עם מישה הפנגווין והוא מתחיל להיות מוזמן כסמל סטאטוס ללוויות של "חברים" שלא פגש מעולם אך כולם היו בתיקי האיקסים עליהם כתב.

רוסיה הישנה כבר איננה, אך החדשה לא נראית טוב יותר. המאפיה הרוסית החדשה שולטת בחיים. קורים דברים חסרי פשר. הכל אפור ומדכא, ואפילו מישה הלא פינגווין מדוכא וסובל מפגם בלב. הסיפור דוהר לו במהירות אך הכתיבה מלאת המטפורות והתיאורים הקטנים ומחממי הלב נותנים תחושה איטית. די מוזר להימצא ביו שתי התחושות הללו כל הזמן הקדחתנות של העלילה ואורך הרוח של המספר.

בשליש האחרון ישנה קצת ירידת מתח, דבק שקורה בהרבה ספרים. עדיין דמיונו של הסופר עובד מסביב להתרחשויות מוזרות. בחלק האחרון ממש עוברת העלילה שינוי מסוים, לעבר סוג של סיפור מתח, והספר שוב דוהר קדימה. את הטוויסט וההפתעה לא אגלה כמובן.

אמנם אם להאמין לדש הספר, הוא כבר הוכרז במקומות אחדים כקלאסיקה רוסית חדשה. אני לא בטוח. כתוב יפה, כן. מרנין, בחלקו הגדול גם כן. קלאסיקה? אנחנו קרובים למבחן הזה.

"המוות והפנגווין" מאת אנדריי קורקוב * הוצאת "כנרת" 2003 * 229 עמודים, כריכה רכה * מחיר מומלץ לצרכן: 74 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...