עוד בתרבות ובידור
 >  > 

ההומופוביה נשארה בבית

עמרי גילאון הלך לראות את "סיבת המוות: הומופוביה" של רן קוצר. רצח היה, סטריאוטיפים זולים גם, ההומופוביה לעומת זאת, נשארה בבית ולא באה לסינמטק באותו הערב

הומופוביה - מיוונית: הומו איש, פוביה שנאה. שנאה עזה ובלתי רציונאלית להומוסקסואלים (על פי מילון אנגלי-אנגלי "פינגווין")

יכול להיות שאם רן קוצר היה קורא לסרט "קשר השתיקה", כפי שציין בתחילת הפאנל שהתקיים בסופו, יכול היה הצופה אולי באמת למצוא קשר מהותי וענייני בין הכותרת לתוכן הסרט.

במהלך חמישים הדקות שעוברות עליו, מצליח הצופה לחוש ולמצוא יצרים אפלים, הכחשה, פחד, בלבול, תיעוב, בוז ושאר דברים מן הסוג הזה כמניעים טהורים ומושלמים לרצח. אולם הומופוביה ודאי לא היתה שם. השימוש בהגדרה פסיכולוגית מפוצצת שכזו הוא בהחלט טריק פרסומי מוצלח כדי למשוך אנשים לראות את הסרט שלך, רק חבל שזו לא האמת.

בתחילת הסרט מתאר הבמאי בקריינות יבשה ומונוטונית (שגם ממשיכה לאורך כל הסרט) כיצד הוא מעלעל בין כתבות שונות וכותרות מחרידות על רציחות על רקע יחסים הומוסקסואלים ומתאר אותן כצהובות, זולות ומלאות תוכן מיני. קוצר מציין כי אין ברצונו לדעת מה הוריו מרגישים וחושבים על חיי המין שלו וכיצד מערכות היחסים שהוא מנהל כהומוסקסואל נראות בעיניהם כאשר הם קוראים כתבות מעין אלו.

אבל נדמה שרן קוצר מנסה לתקן את העוול באמצעות עוול אחר, גרוע הרבה יותר: אמת, לא כיף לדמיין שהוריך ימצאו אותך כטיפוס "צהוב" מינית, אולם האם עדיף יותר לנטוע בהם את המחשבה כי כאשר תהיה בסביבות גיל חמישים - בודד וגלמוד, מיוסר בתוך עצמך וחסר אהבה ותענוגות גופניים - תצא לשוטט בגנים ותקנה לך אותם מבחורים צעירים שיהיו חלשי אופי? וכל זאת, בשעה שאתה פולט מפיך דיבורים על שוחד מיני ובצע כסף באוזניהם ואוסף אותם אליך הביתה. ולבסוף, אולי בעצם יהיה אפילו סיכוי שירצחו אותך.

מדובר בדמוניזציה שטחית, שטופת סטריאוטיפים ומחרידה שהחליט רן קוצר להציג דרכה את אותם הומואים הנרצחים באלימות ברוטאלית ומזעזעת באירועים חוזרים ונשנים, ובפרט את אותם ההומוסקסואלים המבוגרים שאת דמותם מעצב קוצר על ידי פורנוגרפיה ויזואלית לשמה. בשתי מילים: "אינפקציה דוקומנטארית". לא זו בלבד שהסרט, רובו ככולו, מבוסס על מקרה אחד העוסק באדם אחד וברוצחו ואין בו כמעט שום מקורות אחרים להשוואה לעינינו, הצופים, הרי שלמעט קליפים של קטעי עיתונות עלומים וכמה תמונות של הקורבנות, הרשה לעצמו הבמאי להשליך מקרה זה על אוכלוסייה שלמה.

אם לא הייתי הומוסקסואל שמכיר אנשים בקהילה אשר חלקם נמצאים בגילאים מבוגרים והייתי בקשר חברי נהדר ופורה אתם, אפילואילו הייתי סתם סטרייט מן השורה, הייתי עוד עלול לחשוב שכך באמת נראים חייו של ההומוסקסואל המזדקן וחסר האהבה - משוטט בגנים חשוכים בלילה, תר אחר הסיפוק המיידי בעליבות ועושה מעצמו קרבן מגוחך.

יתירה מכך, השוטרים והחוקרים (הצד ה"סטרייטי", "מבחוץ" - לצורך העניין) מוצגים בסרט כבורים ובעלי דעות קדומות בכל הקשור להומואים, ואילו הקהל שבא לראות את הסרט (ואני בטוח שיותר מאחד או אחת מהם צעדו במצעד הגאווה האחרון וניסו להוכיח שאנחנו כן צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית) ישב והתגלגל מצחוק כשאותו חוקר חיווה את "ידיעותיו" על ה"טיפוס הגברי" וה"טיפוס הנשי" אשר הוכיחו חד משמעית את חוסר בקיאותו בלקסיקון ההומו-לסבי. הרי אם נחשוב על כך לרגע, מדוע שזה יעניין אותו? למה שיידע באמת? והגרוע מכל - למה זה מצחיק?! נהפוך הוא, זה אפילו עצוב מאד. במקום לעודד שיתופיות חברתית והבנה, קל לנו לבוז לאותם אנשים ולהציג אותם באור הכי לא חיובי שנוכל.

נשאלת השאלה, האם הסרט הזה מיועד ונגיש לכל קהל שהוא או שמא הצפייה בו היא לקהילה ההומו-לסבית בלבד? אפשר היה להשיב במילה אחת: לאו. אך יותר נכון להיעזר במשפט "זר לא יבין". כי הרי למעט הד"ר רון פראן, שעוד איכשהו הציג אספקטים פסיכולוגיים מעוררי מחשבה, הראיונות בסרט היו משעממים סטייל "חיים שכאלה": חסרי תוכן ומטרה ולועסים שוב את אותן קלישאות שנאמרות שוב על ידי אותם אנשים שמתיימרים להיות מנהיגי דעות גאים, צצים בכל סרט דוקומנטארי או כתבת תחקיר בנושא ומתנדבים לסחוב את דגלנו על גבם. הם, המתיימרים לייצג אותנו בכבוד בפני האומה וכביכול אמורים לגרום לנו להרגיש חזקים, מייצגים סוג של ניוון וחוסר יכולת להסביר דברים מנקודת ראות חדשה: ההסברים משעממים, הטון אותו טון, הקלישאות מוכרות, כולם מהווים מערך הסברה מונוליטי ואחיד לעייפה.

באמצעו של הסרט, כנראה בגלל שלא יכול היה להתעסק עם רציחות אחרות בתחום מחמת חוסר שיתוף הפעולה (משפחות וחברים של נרצחים אחרים פשוט סירבו להתראיין), עורך הבמאי סקר שוק מהיר על תעריפי גן החשמל. המונולוגים הם ברמת משפטים בנוסח "אני בחיים לא אהיה האישה, אני לא מקבל בתחת". לא נערך שום ניסיון אמיתי למצוא את הקישור בין מצוקת הנערים ועד לסיבות שיום אחד יובילו אותם לרצוח מישהו בשל מצוקתם.

וכבר בשלב זה נשאלת השאלה, על מה הסרט הזה בעצם? ואז מגיעה תשובה לאקונית משהו: הסרט מגולל למעשה את סיפור הירצחו הטראגי של הגבר המסכן הזה, לייזר (אליעזר לוי ז"ל) מחיפה שנרצח באכזריות, ומי שאשם בזה זו בעצם החברה ההומופובית שמסביבנו שמעוררת פחד בלתי נשלט באותם הנערים להכיר בעובדה שהם כנראה הומואים וגורמת להם לעשות מה שהם עושים.

המציאות רחוקה מהתשובה הזו. מדובר בנערים אשר נמשכים לגברים, ללא קשר למין תמורת כסף. הם לא היו מגיעים מלכתחילה לאותה הסיטואציה אם לא הייתה להם המשיכה וההסכמה לכך. החברה החיצונית, כמו גם ההומופוביה, אינה משחקת כאן תפקיד. אין ספק, כי מקונן בהם החשש שמא החברה תגלה את נטייתם המינית והם יצטרכו להתעמת עם חשיפת חייהם האישית ויותר גרוע, עם התגובות לכך. אולם ההומופוביה במקרה הזה אינה מובילה לרצח, ובטח שאינה מניעה את הרוצח.

העניין שעורר הסרט נגע, קודם כל, באחד הנושאים הכאובים בתולדות הקהילה: רצח הומוסקסואלים על ידי פרטנרים מיניים שלהם. הקשר להומופוביה קלוש, בדיוק כפי שאלימות במשפחה ורצח נשים על ידי בעליהן אינם מונעים על ידי "שנאת נשים", "שוביניזם" וכן הלאה. מדובר באלימות כלפי בני אדם עקב בעיות נפשיות כאלה ואחרות הנוצרות עקב מגוון סיבות: חינוך, לחצים חברתיים, בעיות כלכליות, קשיים נפשיים, אי השלמה. אכן, החברה מחנכת למודלים זוגיים ומשפחתיים ששוללים, במוצהר ושלא במוצהר, הומוסקסואליות. אולם לא זו הסיבה שגורמת למותם של הומוסקסואלים ולרציחתם על ידי בני זוג נוטים ללון.

הסרט מציג את דמות ההומוסקסואל המבוגר באופן סטריאוטיפי: שמן, שעיר, שיבה זרוקה בשיערו, עיניו חומדות את גוף הצעיר המזרחי התמיר, הכהה, בעל הגוף המחוטב והלוק החתיכי. ישנם הומוסקסואלים מבוגרים רבים (שאינם בהכרח שמנים או פרוותיים) שמוצאים זיונים, אהבות, "יזיזים" ומה לא גם במקומות רבים אחרים. מילה אחת לא נאמרה על תרבות הבילוי במקומות חשוכים בשעות לילה מאוחרות והתרועעות עם נערים צעירים תמורת כסף. דבר לא נאמר על כך שהתופעה הזו קיימת בקהילה אך לא ייצוגית ביחס אליה; שישנם גם אחרים. שמי שהולך לגנים חשוכים ומביא לביתו צעירים בתשלום הוא זה שמסתכן.

הביקורת היחידה שנשמעה בסרט על אורח חייו של אליעזר לוי ז"ל היתה מצד קולגה שלו; זו היתה, כמובן, ביקורת מהכיוון הסטרייטי שלא ממש מבינה במה מדובר. מילה אחת לא נאמרה כביקורת מצד כל המרואיינים ההומואים והלסביות. נכון, אי אפשר להבין, אסור לנסות להבין וצריך לגנות רצח של הומוסקסואלים. רצח הוא רצח; אי אפשר להבין אותו וזכותו של אדם לחפש אחר מין בתשלום במקומות מסוכנים. אבל האם סיבת המוות היא באמת הומופוביה? האם סיבת הרצח היא "החברה" ולא האופן בו בחר הנרצח להגיע לסיפוקו?

לא ראיתי ולא שמעתי מילה אחת של ביקורת על כך. מצד אחד, האשמה נתלתה בחברה (והבורות של השוטרים והחוקרים הוצגה כמה שמקובל וידוע בחברה עצמה), ומצד האחר, נערכה הכללה גסה והודבקה תווית מרשיעה, מאשימה כמעט, על דמות ההומו המבוגר.

זהו רק עוד ניסיון להעלות סרט הומואי בכדי שיבואו ההומואים לראותו במסווה של סרט תיעודי על נושאים פליליים, שאולי קשורים לקהילה ההומו-לסבית אך בהחלט לא לנושאים שהסרט התעתד לעסוק בהם. לא מזמן היה עוד סרט כזה, מעין דרמה סוחטת דמעות וקורעת לב בנושא הומואים בצה"ל. ואנשים הלכו לראות אותו בדיוק מאותן הסיבות. הביצוע הקולנועי גם כן לא היה ראוי לשמו, אבל שם לפחות היו חתיכים...

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...