עוד בחדשות ודעות
 >  > 

אהבה ללא גבולות

יעל פיינפינט עומדת על זכותה להתמרמר ולהעיר, ויוצאת נגד פרובוקציות ונגד פרוורטיות. בהתבוננות פנימה היא מגלה שהיא מפחדת, ומוצאת עוד כמה סיבות לבכות

"אהבה ללא גבולות" נשמע לי כמו בדיחה גרועה. אני נוסעת לאורך 'אבן גבירול', יוצאת צפונה לכיוון כביש החוף, ומשאירה אחריי את שורת הדגלים הצבעונית שערוכה לאורך שני נתיבי הרחוב. הדגלים מרגיזים אותי. הרחוב מרגיז אותי. "אהבה ללא גבולות" מרגיז אותי. הרי עוד מעט אצא מתל-אביב ואחצה את הגבול המאוד ברור של הצבעוניות הזאת. בפעם העשירית (כמספר הדגלים), אני שואלת את עצמי אם רק אני מזהה את האירוניה הארורה, ושוב נדמה לי שכן למרות שאני יודעת שלא. אין לי דברים נוקבים להגיד, והמסמך שלהלן הוא לא מניפסט אידיאולוגי, אלא וידוי אישי. אבל לתחושות שלי, האישיות, אלו שמבשרות רעה, חייב להיות עניין ציבורי או לפחות קהילתי. לא רק בגלל שהן שלי. גם בגלל שהן לא רק שלי. יום שישי, עשרים ביוני, ביליתי יום שלם בתהיה איפה אבלה את שעות הערב כדי להתחמק מההורים שלי בזמן מהדורת החדשות. לא רציתי להיות שם כששתי קצוצות שיער ירושלמיות משמנות אחת לשניה את הפירסינג בלשון, באייטם הכי צהוב של השבוע. שיקללתי נתונים, והגעתי למסקנה שאני אוכל להפציע מול הפרצוף המיוסר של אבא בערך חודש אחרי השידור. לא שההורים שלי לא מתמודדים כראוי עם תסמונת הבת הגאה. ההורים שלי נהדרים. אלו הלסביות עם העגיל שמפריעות לי. למה? בלי שום סיבה. זכותן לענוד עגיל. זכותו של כל אדם ואדם לענוד עגיל. גם זכותה של כל לסבית לדחוף את הלשון שלה ללסבית אחרת מול המצלמות. אפילו על זכותו של הצלם לתעד את זה אני לא מוחה. אני בסך הכל עומדת על זכותי להתמרמר, ולהעיר. אולי היתרון היחיד שאני מוצאת ביום הגאווה, הוא הידיעה שיש לי זכות מלאה להתמרמר. חוץ מזה, יום הגאווה מושך אותי אחורה כמה שנים. מביך אותי, מרגיז אותי, וגורם לי לרצות להתקפל בפינת הארון. ומה הכי משגע אותי? הכי משגע אותי לדעת שאני האשמה הבלעדית. שהבעיה שלי. שהחולשה שלי. שהטעויות כולן שלי, והפחדים, גם הם שלי. ברור שהצדק לא איתי. אבל ברור שאני טועה בצדק. הפרובוקציה דרושה. את פתחון הפה שלי אני חייבת לפמיניסטיות ששרפו חזיות. את האפשרות לחיות מחוץ לארון, אני חייבת להומואים שצעדו. 'יסודי מן הזר שנפל תחתיי', אני תמיד זוכרת, ומנסה לקרוא נכון את המפה. מי פה נושא את חותם המתת, ומי, חוץ ממני, נושא את חותם המלקוח. שירים של אלתרמן עוזרים, אבל לא נותנים מענה בשטח. פרקטית, אני לבד במערכה. אני אנסה להסביר: אישה חשופת חזה עם תפילין זה מזעזע אותי, אבל אני לא מוותרת, ומתעקשת להגיע למסקנה הנכונה. רציתי לדעת אם עשר שנים מהיום אני אהיה חייבת משהו לאישה הזאת. זאת מ'כביסה שחורה', שצועדת בשוליים אל האקסטרים. זאת שהיתה פרובוקטיבית מדי לעיניים הצעירות שלי, שחצתה גבולות שאני לא הייתי חוצה. רציתי לדעת אם אני אהיה חייבת לה משהו. אם היא תחתום בי את תו השודדת. רציתי לדעת אם עשר שנים מהיום, אותה אני אצטרך להאשים. הפרובוקציה דרושה? אני לא יודעת. 'כביסה שחורה' זו רק דרך אחת להדגים. הרי בשביל אהרון ממאה שערים, צריך הרבה פחות ממנה כדי שהמצעד יהיה פרובוקטיבי מכדי שהוא יאזין. ודווקא הייתי רוצה שהוא יאזין. ודווקא הייתי רוצה שהוא יבין. פרובוקציה היא לא תמיד מדידה, אבל לעולם מצדיקה את עצמה אם היא רוצה להיות פרובוקטיבית. לעומת זאת כאקט, כאסטרטגיה לא בהכרח, (גם אם לא בהכרח לא).

אותי מזעזעת אישה חולצת שד עם טלית. את אמא שלי מזעזע גבר לבוש בביריות. את השכן שלי, הדתי, מזעזעת הלסבית, נאמר עם הקוצים. אני עצמי, כלסבית חסרת קוים מאפיינים, מזעזעת את אהרון, החרדי מהפיסקה הקודמת. הנושא, כאמור, הוא לא 'כביסה שחורה' או מי מזעזע את מי. אבל 'כביסה שחורה' היא הדרך שלי לנסות להבין מה מרגיש פלוני, אולי השכן שלי, כשהוא רואה סתם לסבית צועדת, או סתם הומו רוקד. כשהוא רואה את זה, הוא רואה את הפרוורטיות שאני רואה כשאני נתקלת בצלב מסורטט על שדיים. ואפילו עכשיו, שבריר שניה אחרי שאמרתי את המשפט הקודם, אני כבר לא יכולה לעמוד מאחורי המילה "פרוורטיות". אוטומטית מטילה ספק גם בזה. הרי כשההן שרפו חזיות זה בוודאי היה פרובוקטיבי מדי לג'ון דו. כשההם גררו את הדראג ברחובות סן-פרנסיסקו, זה בוודאי נראה לו 'פרוורטי'. אני יודעת את כל זה, ולמרות זאת כשאתם צועדים, אני מפוחדת עד עמקי נשמתי. לא רוצה שתבריחו ממני אנשים שאולי היו נשארים. מפחדת מהפרובוקציה, ובטח לא מעוניינת לראות את ההורים שלי סובלים.
ביום המצעד אני מעדיפה את הארון, אבל ביום המצעד אני מגלה שהארון שלי שקוף וכבר לא עוזר. אין לי לאן לברוח, וזה לא נורא כי גם אין ממה. אבל ממתי צריך "ממה" כדי לפחד.
ואולי זה מה שעומד בשורש העניין.
אנחנו צועדים. בגאון. אנחנו לא מפחדים. אבל תוך כדי כך מכניסים להם לראש שיש לנו ממה.
יש לנו ממה?

בשורה התחתונה אני מפחדת. מפחדת לצעוד. מפחדת ללכלך את הרזומה. אני מתבוננת פנימה, לעצמי, ומתאכזבת. מוצאת עוד כמה סיבות לבכות. ולכם יש חשק לצעוד.

תצעדו, אני באמת בעד. אולי עוד כמה שנים אני אוכל לצעוד גם. רק תזכרו שהצעדים שלכם מזעזעים חלק גדול מאוד מהספקטרום שתארתי לעיל. מזעזעים את אמא שלי, את החרדי, את הדתי המסורתי, ובמידה מסויימת גם אותי. לשאר, כוונתי לשאר הסטרייטים, מצעד הגאווה הוא קרנבל בלי מחיר. אז אם הם מחייכים ומפזזים איתכם, אל תתנו לזה לעשות עליכם רושם. זו ממש לא חוכמה גדולה. עליהם יש רק את תו השודדת, אז שלא יצעידו אתכם שולל.


שאלתי את עצמי אם אני שלמה עם המיניות שלי.
השבתי בכנות:
כשאני חרמנית כן
בכל זמן אחר לא

אני כותבת את זה, כי זה עוזר, ומבינה שיש לי ניצרה בין המסתמים בלב, שמשכתי החוצה כשיצאתי מהארון. עכשיו זה רק עניין של זמן עד הבום. ה"לא" הזה, הוא לא שקשה מאוד להתמודד איתו. אמנם הליבידו מרשים, אבל אחרי הערכה מוקפדת הגעתי למסקנה שבניגוד לצפוי, יש כמה שעות ביממה שבהן אני לא חרמנית. אי לכך, יש זמן די מהותי שבו אני לא שלמה עם המיניות שלי, לא עם עצמי, ולא עם העולם. בזמן הזה אני לבד. בדידות ללא גבולות, אם תרצו.

ומה עם אהבה?
אהבה זה הפנטום של הרגשות. תגידו אהבה, ואני אוכיח אחרת (ברגע של חולשה אני ממליצה להתרחק ממני). כשאוהבים, שלמים עם הכל שניה אחת, ולא שלמים עם כלום שניה אחרי. זו אשליה סנסורית. הנפש בהתקף אפילפטי. 'גראנד מאל'. זה מחזיק בדיוק שבועיים, וללסביות אולי שלושה ימים. שבוע גג. דעה קדומה? בוודאי. קדומה, לא מבוססת, מלאת תיסכול ומרמור.
אבל כל זה לא עושה אותה שגויה.


רק שיעבור מהר, מצעד הגאווה הזה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...