>  > 

לפני ואחרי הארון: 30 קילו פחות

תמיד האמנתי שההכרה וההשלמה עם העובדה שאתה הומוסקסואל מתקדמת בשלבים. כעת, לאחר שעברתי את השלב הקשה ביותר - לספר להורים - אני יכול לנשום לרווחה ולכתוב על זה. טור אישי

לפני:
(5 ביוני 2003)


כל ימי התחמקתי מהגדרה עצמית. משום מה פחדתי מזה כמו מאש. לא מוכן שישייכו אותי תחת שום הכללה חברתית. התנגדתי לכל ההשלכות או הקונוטציות שבורים למיניהם או יותר גרוע, אנשים בכללם מתייגים לתוך הגדרות כותרת. בני אדם הם מורכבים מדי. בכלל זה, היה גם, או שמא בעיקר, נושא הג'נדר. בן לא חייב להתנהג בצורה מסוימת, אישה לא חייבת להיות "נשית". זכותו של כל אדם לחיות ללא גבולות התיוג. ילד בן 6 עם השקפת עולם כזו, לומד מהר מה הסביבה עלולה לעשות כדי למתן אותו.

יש לי הרגשה שעוד מעט זה הולך לקרות. אני לא יודע איך, אני לא יודע למה. אני יודע שזה קרב. אני לא מתכנן את זה, אני פשוט יודע שזה אמור לפרוץ. כמו הגיבורים בסרטים, שיודעים מתי הסוף מגיע. או אולי כמו תומאס אפינג מספרו של פול אוסטר, "ארמון הירח", שחזה במדויק את תאריך מותו, אך בו זמנית באופן מסוים גם דאג לעזור לזה לקרות. אני לא משווה את היציאה מהארון בפני ההורים כמוות, חלילה, אך יש כאלו שאכן (באופן פומפוזי למדי) יגדירו זאת כלידה מחדש.

תמיד האמנתי שההכרה וההשלמה עם העובדה שאתה הומוסקסואל מתקדמת בשלבים. הבחנתי אותם על עצמי באופן ברור. כנראה שעכשיו אני מרגיש שהגעתי כבר לשלב הבא, השלב הקשה. לספר להורים. בעבר האמנתי שאעשה את זה, כשמישהו ייתן לי סיבה. כלומר, כשיהיה לי חבר, מישהו לצדי שיתמוך. שיצדיק את הכל. אבל עכשיו אני יודע שאני הולך לעשות את זה לבד. לחכות לאהבה, יהיה כמו לשהות במסיבה ולהמתין שהשיר שלך ינוגן, אך תוך כדי לשמוע מוסיקה נוראית. בינתיים אתה סובל, לא ממש רוקד, והמסיבה רק מתקרבת לסיומה. אני לא רוצה לסבול, אני רוצה לחגוג. מה אם היא לעולם לא תגיע?

עוד לפני כן, האמנתי שאני בכלל לא מחויב לספר את זה לאף אחד. אין זה ענינו של מישהו, מה אני עושה במיטה. והרי זה ההבדל היחיד בין אדם גיי לאדם סטרייט. אבל כמובן מזמן כבר הבנתי שזה לא לגמרי נכון. ההצהרה הזו הייתה של נער מתבגר המפחד מהדטרמיניסטיות של כל מילה היוצאת מפיהם של בני אדם. במציאות החברתית שלנו המיניות נמצאת בכל תחומי החיים, ולו רק בגלל הדומיננטיות של ההטרוסקסואליות. ילד היושב לארוחת ערב עם המשפחה, נתקל באינסוף מושגים בכל שיחה הכי פשוטה המדגישים את השונות שלו. הוא גדל בקרב הקבוצה הכי קרובה אליו, המשפחה, כשהוא יבין בעתיד שנושאי השיחה כלל לא נוגעים אליו. אבא ואמא, הריון ולידה, נשיקה ראשונה (בין בן לבת כמובן), סצינה רומנטית מסדרת טלוויזיה, שיר אהבה של זמרת ברים אדומה, הצקות בקשר לחתונה, בעיות בחיי נישואין, סקס, סקס, סקס. ילד מתבגר שמוצא עצמו מחוץ לכל אלה, ויודע שעליו להמשיך לשתוק לגבי הגרסה הגאה שלו לכל אחד מן המושגים, לא יכול שלא להיות מושפע באופן דרסטי מכך. הילד נעשה בוגר, כבר מודע לזהות המינית שלו. היא עכשיו בבחינת סוד, נגע זר העלול לעשות מהפיכה בעולם המושגים הסטרייטי של הזקנים שלו.

יכול להיות שאני מתאר את זה באופן דרמטי מוגזם מדי? לא נראה לי. הלוואי והיינו בחברה בה כל הומו שהגיע לגיל 12 היה מבהיר למשפחתו ולסביבתו באופן עובדתי ויבש שהוא גיי. ואז זה לא היה עניין, כי יש גייז ויש סטרייטים. דבר פשוט, ברור ומקובל. מספר דפוסי חיים הטובים באותה מידה. הארון היה נשאר מקום שבו שמים בגדים, או לפחות שלדים מסוג אחר.

עכשיו אני מבין. זו לא סתם תחושה, אני יודע שאני צריך לספר. עכשיו כשאני בגיל 23 וגר לבד. זה חשוב שאספר למשפחה, בכדי שאוכל להמשיך להתקדם בחיים. הרי היחסים בין ההורים שלי לביני היום הם על הפנים. אני לא מסוגל להיות לידם ליותר מדי זמן. קשה לי לספר להם על עצמי על דברים אישיים ואישיים פחות. התקשורת היא מינימלית ושטחית. אז אולי אני צריך את הבום הגדול, שינתץ עד הסוף את הקרחון הענק. אחר-כך אני אוכל לחזור להיות לידם חופשי, מאושר, שמח וחייכן. כמו פעם. בלי מלכודות, בלי חוטים, ללא חסמים. יהיו בינינו יחסים ישירים ונקיים.

ייתכן שאני מייחס חשיבות רבה מדי לתמורות של מאורע אחד בכל חיי. אולי השינויים לא יהיו כל כך חיוביים. כרגע אני נמצא בשלב של החיים בו שום דבר לא בטוח. לא כלכלית, לא מקצועית, לא מבחינת לימודים, לא מבחינת אהבה שתתמוך, ועכשיו גם... רשת הביטחון של המשפחה. אבל זה כבר לא משנה. בכל מקרה זה משהו שצריך להיעשות, ועדיף שיקרה כמה שיותר מוקדם. יהיו התגובות אשר יהיו, המצב עלול להתפתח לכל כיוון. כמו שליאם ניסן צועק תוך קריעת מיתרי הגיטרה united states of whatever!, אני אוהב שינויים.

אחרי:
(14 ביוני 2003)


פחדן. פחדן. פחדן. הכל דיבורים. מחשבות מתרוצצות. משתלטות על המוח. מתפשטות כמו גז ציאניד. מחסלות את הכל. מנפחות את הוורידים. מישהו אמר מילה. אני לא שומע מה. אחר הגיב. אני במקום אחר. כל המחשבות כולן יוצרות רק משפט אחד. משפט יחיד שנקלט אצלי, וחוסם את השאר. אני רואה את המילים. אני רואה את האותיות. לבן ושחור. שום דבר אחר. אם אני לא אצא מפה, אני פשוט אשתגע. פחדן.

יום שישי בערב. השעה 20:30, הייתי חייב לצאת מהבית של ההורים שלי. אמא נכנסה לרכב. אני אחריה. אני חושב שנסענו רק חמש דקות עד שלבסוף הרמתי את הראש והבטתי באמא. הסטתי שוב את הראש, והסתכלתי ישר לכיוון הכביש. הכל מסביבנו פתאום החשיך. היינו לבד. הכל נעלם. הזמן עמד מלכת. רק הכביש נשאר, כמו ריחף בתוך ריק שחור. עליו נסעה רק מאזדה כסופה. בתוכו רק אמא ואני. ואל החלל יצאו שתי מילים יתומות; "אני הומו".

איך בזמן נהיגה מפילים על אמא, שהבן שלה הוא הומו? נו, הרי אמרנו "בום", לא? יש יתרון מסוים בתפאורה הזו, של נסיעה משותפת באוטו. חלה על שני הצדדים חובה להמשיך את האירוע. אף אחד לא יכול לעזוב את החדר. אין אפשרות להתחמק. כלואים. לפעמים נראה שאחרי הצהרה דרמטית, הסצינה אמורה להסתיים. אז זהו, שלא. זה השלב דווקא שבו המציאות נכנסת.

קיבלתי די מהר את ה"אנחנו אוהבים אותך ואתה הבן שלנו, לא משנה מה", ויחד עם זה הוגשה גם מנה הגונה של דעות סטרייטיות קדומות. כעת, גם אני אוכל למנות בפני כל סקרן את "ציוני הדרך" של הביוגרפיה ההומוסקסואלית שלי במלואם: מאז ומתמיד ידעתי שאני הומו; בגיל 12 הגעתי למודעות לכך כשהוצאתי את האישה מהפנטזיה, והכנסתי במקומה את בון ג'ובי מדגמן ל'ראש אחד'; הפעם הראשונה; תקופת הגולם של הצבא; תחילת ההשתחררות וסיום ההשלמה בגיל 21, אחרי השחרור; ובגיל 23... סיפרתי למשפחה.

אני עדיין לא יודע באמת מה יהיה. אבל בכל מקרה, עכשיו אני חזק יותר. הסיבה היא פשוטה. מהיום אני חופשי.

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...