עוד בתרבות ובידור
 >  > 

אחרון דור הנפילים של "הבימה"

ישראל בקר ז"ל, שנפטר בסוף השבוע, היה אחרון דור הנפילים של התיאטרון הלאומי, "הבימה". דני לחמן מספר על דמות שכדאי שכולנו נכיר

ישראל בקר שנפטר בסוף השבוע היה אחרון דור הנפילים של התיאטרון הלאומי, "הבימה". הוא נולד בפולין ועבר את שנות המלחמה במחנה ריכוז. לאחר המלחמה עבר לגרמניה, ועוד בהיותו שם ביים את הסרט "ארוכה היא הדרך" שעסק בעלייה לארץ ובחלוציות. בקר עלה ארצה מייד עם קום המדינה, בשנת 1948, והתקבל מיד לתיאטרון - עדיין לא כחבר הקולקטיב אך למזלו הגיע בתקופה שהבימה פתחה את שעריה בפני דור חדש של שחקנים צעירים כמו שלמה בר שביט, עדה טל ויוסי בנאי.

בתקופה ההיא שחקני הבימה המבוגרים היו מלאי חרדה מהצעירים שנאלצו לקבל לתיאטרון. מחד הבינו את הצורך, מאידך לא ששו לוותר על תפקידי הצעירים שהמשיכו לגלם וברוב המקרים הצעירים קיבלו רק את תפקידי המשנה. המגוחך היה שהמבוגרים שיחקו צעירים והצעירים שיחקו את המבוגרים.

כאשר החליטו לחדש את "הדיבוק" אחרי הפסקה בת כמה שנים, זכה ישראל בקר לכבוד לשחק את חנן, חתנה של לאה, הכלה הבתולה החסודה והצעירה - אותה המשיכה לשחק עדיין חנה רובינא. נכון כי בשל האיפור הלבן הכבד על פניה אי אפשר היה להבחין בגילה, אך כולם ידעו שרובינא עברה את גיל חמישים. כל שאר השחקנים היו ותיקי "הבימה" ששיחקו בהפקה המקורית במוסקבה בשנת 1920. רק מאוחר יותר, עם חידושים נוספים של "הדיבוק", התחילו להיכנס שחקנים חדשים להצגה המשומרת ההיא.

שש שנים לאחר הצטרפותו ל"הבימה", התקבל בקר להיות חבר בקולקטיב הבימה. מזלו הרע היה כי היו כמה גברים ותיקים יותר בתיאטרון, כולם תככנים. הכישרון שגילה בקר הפחיד את כולם. המלחמה בין אהרון מסקין ושמעון פינקל על התפקידים הראשיים דחקו את בקר לתפקידי משנה רבים, אולם כשהעלו את "פאוסט" בקר זכה בתפקיד השטן והיה מדהים. כששיחק את אוברון ב"חלום ליל קיץ" הוכיח כי מלבד לנפנף בידיו ולהיות מגוחך הוא מצליח לתת לדמות גם נופך דרמטי על סף הטרגי, ליצור דמות רבת פנים.

בקר התחיל להתעניין במחזאות הישראלית: אחרי הצלחת "בערבות הנגב" הייתה לו תחושה שהציבור מחפש חומר מקומי. מכיוון שבמשחק נדחק מעט הצידה, נתנו לו לביים ובמשך כמה שנים הפך להיות במאי ההצלחות הגדולות ביותר של התיאטרון באותן השנים. "אני רב חובל" (1952) היה המחזה הראשון שביים ואחריו באה ההצגה "חדווה ואני" בשנת 1954. זו היתה הצלחה ענקית שגרמה לו להפך לסדרת הטלוויזיה החשובה "שלומיק וחדווה" שנים אחר כך. בזמנו נחשבה ההצגה לקומדיה לא מחייבת, אף על פי שעסקה בדרך קלילה בעזיבת הקיבוץ והייתה סנונית ראשונה לדבר על נושא שילך ויהיה כאוב יותר ויותר.

את המחזה I like Mike ביים בקר בשנת 1956. המחזה לגלג על הציפייה לחתן מאמריקה שהיתה נפוצה באותה תקופה. גם הוא ייהפך עם הזמן לאחד ממחזות הזמר הגדולים אשר גודיק העלה בשנות השבעים. ההצגה "יומנה של אנה פרנק" באותה השנה היתה הצלחה היסטרית: נוסף לנושא הרגיש, נתנה ההצגה הזדמנות לשחקנית הצעירה, יחסית, עדה טל והפך להיות סמל לכישרונה. בהצגה "חנה סנש", שנתיים לאחר מכן, הפגיש בקר את רובינא ומרים זוהר כאם ובתה. שתיהן היו נפלאות והמחזה בוים ברגישות גדולה. ההצגה "רחוב המדרגות" בשנת 1958 היתה עיבוד ספרה של הסופרת הצעירה, יהודית הנדל, שזכתה השנה לפרס ישראל.

ההצגה "מדמואזל" בשנת 1960 היתה קומדיה צרפתית סלונית. בקר ייזכר בשל אומץ הלב שגילה כאשר החליף אחרי כמה חזרות את רובינא חסרת חוש ההומור בתמרה רובינס המצחיקה עד דמעות, ובכך העמיד קומדיה צבעונית מצחיקה מאוד. כעבור שנתיים ביים את "ילדי הצל" אשר היה המחזה הראשון שעסק ישירות בשואה. אהרון מסקין ושמעון קלצ'קין היו שם במיטבם: המחזה הצליח לזעזע והיה הצלחה קופתית אדירה.

לא זו בלבד שהיה לישראל בקר המנוח (שאמנם לא היה היחיד שבחר את המחזה ואחריו עמדה ועדת קריאה) חוש טוב להעלאת מציאות חדשה על הבמה, הוא קידם ועבד עם מיטב הסופרים של אותם ימים וסייע בידם להעביר את כישרונם מפרוזה לכתיבה תיאטרלית. כשחקן, ידע בקר להדריך שחקנים אחרים ולהוציא מהם את המיטב. רבים ב"הבימה" היו חייבים לו את תפקידם הגדול להרבה שנים.

בשנת 1961 התחיל נסים אלוני לכתוב במיוחד עבור "הבימה" אחרי שחזר מלימודיו בפאריס לאחר ההצלחה הגדולה של מחזהו "אכזר מכל המלך". המחזה "בגדי המלך" היה מחזה רב משתתפים שהתחיל ברגע בו נגמרה האגדה: מה קורה בחצר המלך העירום? מהי המהפכה המתעוררת נגדו? ועוד. הוא היה הראשון במסכת המחזות הבלתי פתורים של אלוני. בחזרה הגנראלית נמשך המחזה כשש שעות. אלוני, אשר אהב את בקר כשחקן והעריך מאוד את היכולת שלו לשאת מונולוגים, כתב לו במחזה הזה את תפקיד משורר החצר. בניגוד לטקסטים המהירים והקצובים שכתב לאחרים, בקר קיבל מונולוגים פואטיים נפלאים.
כאשר המחזה קוצץ ללא רחם בלילה בין החזרה הגנראלית לבין ההצגה הראשונה לפני הקהל, נחתכו כל המונולוגים של המשורר. כמה חבל!

אלוני הוזמן לכתוב מחזה במיוחד עבור חנה רובינא וכתב עבורה את "דודה ליזה" - הראשון מבין המחזות האדיפאליים של אלוני בו בן חוזר לרצוח את אביו. במחזה זה בקר קיבל את תפקיד רופא המושבה. במחזהו הבא של אלוני ב"הבימה", "אדי קינג", הוא סיפר את סיפורו המיתולוגי של אדיפוס המתרחש במשפחת מאפיה בניו יורק בימינו. רובינא שיחקה את יוקסטה ובקר את תרזה, תרזיאס הנביא - תפקיד הדראג הראשון על הבמה של אז - אשר הנביא הנושא מונולוגים אפוקליפטיים בפיאות מתחלפות בצבעים זוהרים. ושוב בקר הוכיח את היכולת הרטורית שלו.

אחד מתפקידיו האחרונים על הבמה היה בחידוש "הנסיכה האמריקאית" אשר כתב אלוני. במחזה זה משחקים ישראל ומשה בקר, אב ובן בחיים האמיתיים, את תפקיד האב והבן גם על הבמה, הבן רוצח במחזה את אביו. ההצגה נחשבה לאחת ההצלחות הענקיות של "הבימה". בסוף שנות השבעים העלה התיאטרון את המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" בקר לא נמנה על הצוות המקורי (במקור שיחקו מרים זוהר ומישה אשרוב את זוג המבוגרים). אחרי הצלחה אדירה באולם הקטן החליטה ההנהלה להחליף צוות ולהעביר את ההצגה לאולם הגדול. בקר החליף את אשרוב והיה הרבה יותר טוב ממנו, אע"פ שלא עבד עם במאי אלא נכנס כמחליף. שמעתי את אשרוב אומר אחרי ההצגה הראשונה את אלו המילים: "בקר תמיד היה שחקן יותר טוב ממני". אשרוב היה כוכב צעקן ואילו בקר היה שחקן עומק. יצוין, כי מלבד משחקו על הבמה וביום בתיאטרון, ביים בקר גם את הסרט "שני קוני למל" עם מייק בורשטיין. הסרט היה הצלחה קופתית בזמנו ועליו קיבל פרס.

בשנת 1965 צילם פיטר מרום את שחקני ישראל בחדר ההלבשה שלהם. כל אחד מהם התבקש לכתוב כמה מלים ליד תמונתו. בקר כתב, "האיפור על פנינו אינו מספיק. מחויבים אנו לדעת לאפר את הנפש פנימה. אל נשכח את התוגה. בלעדיה אין אמנות: היא הפודרה על גבי הכל. אל נפריז בשימוש בה, היא תכסה את הכל בשכבה עבה מדי והקווים המוגדרים לא יראו."

ישראל בקר זכה בכל פרסי התיאטרון האפשריים: "כינור דוד", פרס מרגלית ופרס שלום עליכם. מה חבל ששחקנים כמוהו נולדו לפני עידן הטלוויזיה ואין מספיק חומר מצולם אשר ינציח את גדולתם.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...