עוד בתרבות ובידור
 >  > 

שונא מסיבות יחיה

לפחות פעם בשבועים אני מוצא את עצמי מצטדק בפני חבר-ידיד-מכר, ומסביר למה אני אעדר שוב מהמסיבה הבאה. התשובה תמיד שלילית. אני לא בא. נקודה. מועדונים ואני לא הולכים טוב ביחד אין לי מה לעשות שם, ואני שונא לרקוד

"אז תבוא אתי, אני אלמד אותך, ואני מבטיח לך שתהנה אתה תראה איזה כיף זה," הם עונים. מעט מאוד מבינים את הרתיעה הנדירה כל כך ממועדונים, אז אנסה להסביר בפשטות ככול שאוכל: אני לא מסוגל לעשות כלום כשיש מוזיקה באויר, זה לא משפיע עלי בכלל!!! עוד מהימים בפעוטון, כשהגננת היתה מכה בתוף מרים וכל הצוציקים היו מדדים באקסטזה, הייתי בוהה בהם באפס מעשה, ולא מבין מה עובר עליהם. ובעשרים שנה האחרונות לא השתנה הרבה... נשמע לכם אדיוטי ומוזר? גם לחברי הטובים זה נשמע ככה. ופעם אחת, החליט חברי הטוב, אלון שהפעם אני בא איתו למסיבה, ולא משנה אם יתהפך העולם. "אתה לא יכול לפסול משהו שאתה לא מכיר!!!" "בטח שאני יכול. אני עושה את זה עכשיו" "אבל אף פעם לא היית במסיבה!" ענה לי אלון "אתה אפילו לא יודע מה אתה מפסיד!" "ואתה יודע טוב מאוד למה. אני לא רוקד, מה יש לי לעשות שם?" "בהתחלה אף אחד לא יודע לרקוד! גם אני פעם לא ידעתי, וגם עכשיו מה אתה חושב שאני, ג'ון טרוולטה? (בהמשך יתברר שכן, אבל לא משנה...) אתה יודע מה אתה צריך? להשתחרר קצת... לשתות משהו... ואז לזרום עם המוזיקה, לפחות תנסה, תאמין לי, אתה תהנה, עוד תראה איזה כיף זה". ראיתי שאני מפסיד ונסיתי כיוון נוסף "אין לי איך לנסוע" "אני אסיע אותך" התלבטות קשה... "אלון, באמת שהייתי רוצה לבוא, אבל בדיוק הערב משדרים שוב שדורים חוזרים של פסוקו של יום, ואני לא רוצה להפסיד את זה" ואז אלון, במקום להרים ידיים שולף את הקלף הסודי מהשרוול "אולי יובל יהיה שם..." יובל... איזכור השם הספיק וכעבור שעתיים כבר הייתי במסיבה שלעולם לא אשכח. עברנו ליד האנשים שהכרנו. פרצופים מוכרים הרימו גבה כשראו שהגעתי. הרי נשבעתי שלעולם לא אהיה במסיבה כלשהי, מה לי ולמסיבות? אבל מה זה משנה, כי אני כבר זכרתי את העצה שקבלתי, ופניתי לברמן לבירה הראשונה שלי. לאותו ערב. חפשתי במבטי את יובל, עד שהתברר לי ממקור יודע דבר שיובל חוגג שבוע לאהבתו החדשה. תקעתי מבט רצחני באלון, אך הוא לא הבין מה קרה (ופה המקום להעיר שששמות האנשים ועוד כמה פרטים מזהים שונו ונעלמו במתכוון למניעת מבוכה מיותרת). "תשתה קצת ותשתחרר" הדהדו שוב המילים בראשי. אז שתיתי. המוזיקה הקופצנית לא אמרה לי כלום, אך לפתע גיליתי חום וחביבות ברמה שלא הכרתי, אנשים מוכרים באו, התחבקו, התנשקו, והזילו דמעות-התרגשות למראה הנדיר שלי במועדון ריקודים ודחפו אותי לעבר הרחבה, אפילו דניאל החתיך היה שם, ואם דניאל מזמין אותי לרקוד מי אני שאתנגד? אבל לפני הקטע המפחיד בו אאלץ לקרטע כאילו אני יודע מה אני עושה, אני חייב להזמין רד בול, בתקווה שיתן לי כנפיים, או לפחות רגליים לא שמאליות וחוש קצב. ואשר יגורתי בא החבר'ה מגיעים לרחבה, ואני מול דניאל החתיך, לא יודע מה לעשות עם עצמי, הוא מחייך אלי, אך אני עסוק בלבחון את האנשים ולנסות לחקות את התנועות שלהם, נסיונות החיקוי שלי עלובים ופתטיים, והחיוך של דניאל הופך לגיחוך "לפחות לשתות אתה יודע ..." הוא אומר כשאני נמלט בבושת פנים. מה יש לכל העולם שאין לי? איך כולם מסוגלים לרקוד ולהנות ואני לא? ולמה אני מנסה בכלל? בכל פעם שאני מנסה לרקוד הרי ממילא אני מרגיש כמו ילד מוגבל!!! הייתי רוצה ללכת באותו רגע, אבל אלון מפגין את כישורי הריקוד המרשימים שאמר שאין לו, ולא נותר לי אלא לשתות משקה נוסף ליד הבאר. וכשצצות מחשבות נוגות על יובל שברגעים אלו מממש את אהבתו, ולא לי, פנים מוכרות צצות מול עיני. "ז-א-ב-י-ק!!!" נשמעת קריאת שמחה מהיכן שהוא... רגע... זה הייתי אני? ולפני שקלטתי מה אני עושה קפצתי על זאביק ונתתי לו את החיבוק של החיים. זאביק, שביום רגיל לא מקבל ממני יותר מלחיצת יד רפה, מביט בי בהפתעה ואז עלה על פניו אותו חיוך שטני שלמדתי לשנוא. אני רק מזהה את החיוך ובורח לפינה אחרת, ידידותית יותר, ובראשי רק מחשבה אחת מה זה היה עכשיו ??? אני חבקתי את זאביק??? איכס!!! ברחתי לפינה אחרת, ששם חייכו אלי פנים יותר אהובות וידידותיות. "אתה בסדר"? שואלת אותי מוניקה. "אני מקווה להיות. את מסיימת את הבירה שלך?" שאלתי. "לא. תקח, תסיים אותה, אני לא רוצה לשתות יותר מדי לפני שאני נוהגת" ולפני שהיא מבחינה בשכרותי סיימתי את הבירה כמחווה של רצון טוב. "נו, מה קרה שסוף סוף הגעת למסיבה?" "אלון עשה לי שטיפת מוח והכריח אותי לבוא" "אל תהיה כבד... אתה רוצה להגיד לי שאתה לא נהנה פה? תן לי לנחש... הקטע שלך עם הריקודים, אה?" לא רציתי להגיד דבר, אז כל מה שנשאר למוניקה לעשות זה לקחת אותי בידה, ולגרור אותי איתה לרחבת הרקודים, תוך הבטחות שביחד נהיה ג'ינג'ר ופרד.

ברחבה נגנו את I Will Survive ומוניקה כבר קיפצה לה, ואני מקרטע אחריה, מקשיב למילים ברקע ונגרר תוך מלמולים חסרי פשר. ודרך אגב... מישהו פעם הקשיב למלות השיר?
"בהתחלה הייתי מפוחדת. מתתי מפחד... חשבתי שלעולם לא אוכל לחיות בלעדיך לצדי..."
גלוריה אסטפן, כמה שאת צודקת! חשבתי, אך היא המשיכה לשיר "אני אשרוד, אני אשרוד, כל זמן שאני יודעת לאהוב, אני יודעת שאשאר בחיים..." ומוניקה מקפצת בשמחה, כאילו לא מבינה את המשמעות... יובל... אני חושב ונודד לעבר עמוד ונשען עליו... יובל... אני יורד למטה... ומוצא עצמי יושב... יובל... אנשים עוברים ומעיפים מבט על השכור שיושב ליד אחד העמודים הצדדים ברחבת הרקודים... יובל... ואז כשאני בוהה בשמחת החיים שמסביבי בעניים כלות, האורות המרצדים משכו את תשומת לבי... אילו אורות יפים... מחשבות רבות חולפות אך הכל נגוז מול האורות המנצנצים.

בדיוק כשמצאתי את התרפיה שלי, בדמות האורות הצבעוניים הנוצצים אלון מושך אותי משם "אבישי! מה קרה לך?" אך הוא לא צריך לקבל תשובה, כי אני ממילא בקושי מסוגל לעמוד על הרגליים.
"מה שתית הערב?" הוא נבהל, וסחב אותי לעבר השולחנות, רחוק מהרחבה (רואים? אפילו הוא הגיע למסקנה שאסור לי להמצא על רחבת הריקודים) מתחיל לתחקר את הברמן מה ידוע לו על מצבי הנוכחי, ומצווה עליו לשים על עין ולא למכור לי משקה נוסף.

אבל אני כבר מספיק להתחמק לעבר פינה נסתרת, ונשען על אחד הקירות, מנסה לא להקיא את נשמתי השיכורה והמבולבלת, כשדמות נוספת מתקרבת אלי. היא לא תזהה אותי. אני מקווה.
"אבישי. מה נשמע?" היא רוכנת לעברי.
ואני רק יכול למלמל תחינה נואשת, ולבקש שיעזבו אותי לנפשי כי אני מה זה שיכור עכשיו. והדמות מתפוגגת ומתרחקת. ואני נשאר שם, עד שאני מרגיש צורך להקיא, ומקרטע לעבר השרותים, נעזר בקירות התומכים כדי להגיע.

הבארמן מאתר אותי וקורא לאלון, שמחליט לקחת אותי הביתה כמה שיותר מהר, והוא מוצא אותי מכווץ ליד השירותים.
"בוא אבישי, הולכים" הוא אומר.
אין תגובה.
"אתה מגיע?"
אני מנסה לעמוד, אבל לא מסוגל.
"יובל מחכה לך בחוץ..." הוא אומר, ספק בלגלוג, ספק ברצינות... ואז, הוא תופס אותי בזרועותיו, מרים אותי על כתפו לעבר היציאה, זורק אותי לתוך המכונית, ומתחיל לנסוע במהירות מטורפת (שהוא יקבל עליה קנס בעתיד...).

עדיין מזמינים אותי למסיבות (ואל תשאלו אותי למה) ובכל פעם מחדש אני מסרב. "אין לי מה לעשות שם." אני מסביר. ואף אחד כבר לא יכול לשכנע אותי אחרי שקיבלתי את ההוכחה האולטימטיבית. המקום שלי לא שם, וחבל.
ובינתיים, לכל הקלאברים למיניכם: תרקדו, תהנו, ואל תנסו לחפש אותי באחד המועדונים. אני לא אהיה שם בשנים הקרובות.

אם ירצה השם...

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...