עוד בתרבות ובידור
 >  > 

בהינף השרביט – מרד!

המרד החשוב שהפגין המנצח דניאל בראנבוים כאשר החליט לבצע יצירה של ואגנר בפסטיבל ישראל, מוציא מן המעמקים תהיות חשובות על זהותנו הקולקטיבית בארץ ישראל, ומראה את ההדרדרות המוסרית בזיכרון השואה שלנו. ניר זייד כותב על זכרונות שואה פלקטיים

חודשים רבים התנהל באמצעי התקשורת השונים, ויכוח בנוגע לביצוע יצירתו של ריכרד ואגנר בפסטיבל ישראל. בלל טיעונים הושמעו והתערבבו זה בזה המתנגדים שתהו כיצד יתכן שבפסטיבל ישראל משמיעים יוצר אנטישמי מובהק, שיצירותיו המוסיקליות היו אהודות על הנאצים, מול המצדדים בהשמעה שדיברו בשם חופש הדמוקרטיה והיצירה התרבותית, וטענו בנוסף לכך שואגנר נפטר שנים רבות לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. נהרות של מילים, אין סוף ויכוחים, מאמרי פובלציסטיקה, דיונים רבים ושונים ולבסוף החלטת הנהלת הפסטיבל לבטל את הקונצרט המקורי "הוולקירות" של ואגנר, ולבצע תכנית חלופית הסימפוניה הרביעית של שומאן ו"פולחן האביב" של סטרווינסקי. להפתעתו הגדולה, חטף הציבור בישראל בעיטה גדולה בטוסיק . על תקן הביטוי "בעל הדעה הוא בעל המאה", ניתן לאמר על המנצח הכריזמטי בארנבוים "בעל השרביט הוא בעל הדעה". כי בצורה ציורית ממש, הנפת השרביט בידי מנצח מוזיקלי היא אקט כה כוחני וחד משמעי, שבעצם, איש לא יכול לערער עליה. בארנבוים הוכיח שאצלו הנפת השרביט היא הרבה יותר מאקט מוסיקלי השבוי בתוך הבועה של עצמו; הנפת השרביט אצלו היא משהו בנפש, המעידה על הכריזמטיות הפנימית שלו, על כוחו האישי ואישיותו הבלתי מתקפלת. בהטיית השרביט לאוויר אמר לכולם בצורה ציורית "עד עכשיו התווכחתם והתווכחתם, אבל רק עכשיו אתם קולטים, אני הוא הקובע". בצורה חלקלקה חכמה ואף נועזת, החליק את "טריסטאן ואיזולדה" בסיום הקונצרט, כשהוא שם "קצוץ" על רבים על החלק המזערי של המתנגדים מהקהל, על מנכ"ל הפסטיבל יוסי טל גן, על המנהל האמנותי מיכה לבינסון, ובסופו של דבר על כל הממסד התרבותי הזה המכונה "פסטיבל ישראל", עם דגש על "ישראל". בכך למעשה האיר לכולנו סוג של טמטום ישראלי-אינפנטילי שקיים בחברה הילדותית והמתלהמת שלנו, ובכך הפגין מרד תרבותי חשוב ביותר, ועל כן יבורך, שכן אני חובב גדול של מרידות כמעט בכל סוג של קונפורמיזם אינפנטילי (לעומת עניינים קונפורמיסטים מנומקים וצודקים). הויכוח סביב השמעת יצירה של יוצר אנטישמי מובהק במסגרת פסטיבל ישראל, והביצוע המרדני החשוב שעשתה התזמורת הממלכתית, העלו שני רובדים שונים במהותם, אך חשובים ביותר, שהוטמעו כחלק מהשיח הציבורי בחברה הישראלית בלי שנבין למעשה את בסיס האווילות הקיים בהם . הראשון הינו מה שהפך בתקופה האחרונה לחלק מהותי ודוחה ב"תרבות" הויכוח הישראלי השוואות קלות דעת לנאציזם. אין דבר מכוער טיפשי וציני יותר מאשר שימוש מיותר בטיעון השואה, על מנת לשלול את עמדת היריב. השימוש הציני שנעשה דווקא על ידי המתנגדים להשמעת יצירה "ואגנרית" בפסטיבל, לא שונה במהותו מאלו המעלים בכל פעם את השואה כהשוואה להתרחשות פוליטית, מדינית, תרבותית או חברתית במדינה. יש בי סלידה כלפי אלו המשווים את האידאולוגיה הציונית לאידאולוגיה הנאצית (גם אם בדרכים עוקפות), את היהדות לנאצזים, את טומי לפיד ומפלגתו למפלגה הנאצית, את ראש הממשלה אריאל שרון להיטלר, או אם תרצו לסטאלין, פרנקו, חומייני קסטרו ואחרים אין זה בכלל משנה. הגועל המוגלתי בסוגי הויכוחים האלה הינו קלות הדעת שאלו מתקיימים, וקלות הדעת שאנשים מרשים לעצמם לנהוג כך בזכר השואה. מי שמעלה כל פעם בהינף יד את הנאציזם והשואה בתוך ויכוחים ציבוריים רק מוכיח שאין לו תובנה בסיסית ביותר על משמעות השואה היהודית ברובדיה האנושיים ביותר, ועל תוכן האידאולוגיה הנאצית ודרכי מימושה. הוא מחזיק לא יותר מאשר מסכת סיסמאות מכוערת וחסרת טעם, ואדם כזה אינו בר-שיח מבחינתי שכן סלידה מהולה ברחמים אני מרגיש כלפיו. למרות שאינני מרגיש סלידה או רחמים כלפי אלו שהשתמשו בטיעון השואה על מנת לשלול קיומו של קונצרט "ואגנרי" בפסטיבל, אלא דווקא אמפתיה והבנה, עדיין אני חושב שהם טעו בגדול כאשר לא שמו לב כיצד הופכת המחאה לדמגוגיה מנותקת מהמציאות. אני מסוגל להבין את התגובה הרגשית לרעיון שכזה, אך ניתוק רציונלי והשכלתי מהדברים תמיד בעייתי גם שייקספיר הביע עמדות אנטישמיות במחזותיו, ויחד עם ואגנר מומלץ למתנגדים לשלול גם את וולט דיסני (להחרים את הקלטות של אלאדין!). כמובן שקיימות עוד דוגמאות רבות, וכמוהן גם ואגנר. רבים טועים ולא יודעים שואגנר נפטר ב 1883 (חמישים שנה לפני כניסת המפלגה הנאצית לרייכסטאג והרבה לפני שהיתה בכלל מילה כזו "נאציזם"), בניגוד לטענות הבורים שצעקו כי ואגנר היה נאצי וחבר המפלגה הנאצית. בנוסף לכך, אלו הטוענים כי היצירות שלו הינן "נאציות" לחלוטין (הדרמה המוסיקלית ביצירותיו, "הכוחניות" הממוזגת בהן) הינם אנשים שאין להם יכולת אינטרפטציה אישית למוסיקה אמנם קיים בהן בסיס גרמני לאומני - אך האופרות הינן בעלות יסוד דרמטי אנושי מובהק, מופלאות ברמה הספרותית והמוסיקלית ותכניהן סובבים סביב המיתולוגיה של עמי צפון אירופה. ההסקה הישירה לאנטישמיות שלו נובעת מכתביו נגד השפעת היהדות על התרבות הגרמנית כן נו, גם ידידנו היה שטוף מוח כמו כל עמי אירופה במאה ה 19 ששנאו את האליטה התרבותית-יהודית בארצותיהם. כמה עלינו לחרוש שוב ושוב את הויכוחים חסרי התוחלת והמיותרים הללו? לא כולם אהבו את העם היהודי במאה ה 19, בוודאי לא במאה ה 20, אך בגלל התובנה השכלית שלנו עלינו להרים את הראש ולהפסיק להתעטף במסכת רחמים אינפנטילית כל פעם שיש אלמנט מסוים שיוצר אסוציאציה לאנטישמיות או לנאציזם; החובה המוסרית והחברתית כקולקטיב ישראלי בעל עבר יהודי הינה הזכרון של יום השואה, של העם היהודי שנספה. אפשר לטעון נגד ואגנר על בסיס האנטישמיות שלו, אך ההשלכה של יצירות התרבות שאפיינו את הנאציזם על מדינת ישראל היום, חמישים שנה אחרי, המתיימרת להכתיב מאיזה יוצרים או יצירות תרבות צריך הישראלי הממוצע באלף השלישי לסלוד, הינה התעסקות חטטנית מסרסרת, המוזילה את חובתנו הלאומית וההסטורית לזכור את הנספים, וסופה שתמאיס את עצמה על כלל הציבור. (אינני מדבר על החשיבות בדיון על סוג התרבות שצרכו הנאצים למען עניין אינטלקטואלי, או בקרב חוגים אקדמאים ומחקריים).

דווקא על מנת לשמור על הכבוד והזכרון שאנו רוחשים לנספי השואה, ודווקא על מנת לשמור על עצמנו מפני הדרדרות ומיאוס מההסטוריה שלנו, היה על הפסטיבל לאשר את השמעת היצירה בפסטיבל. בכך היינו שומרים על זכרון השואה בקונטקסט המכובד שהינו משויך אליו, ובה בעת שומרים על כבודנו ובגרותנו הנפשיים והשכליים בקונטקסט המכובד שלהם. את זה עשה למעשה בארנבוים הוא נתן את זכות הבחירה לקהל, באקט אלגנטי ומרדני. הבעיה היחידה שכן מתעוררת ממרדנותו איננה דווקא מחויבות לא ברורה כלפי הקהל, אלא כלפי הנהלת הפסטיבל. חשוב להבין זאת, שכן בסופו של דבר הקהל שרצה להשאר כחלק מהאקט המרדני נשאר, וזה שלא רצה הלך אך המחויבות כלפי הנהלת הפסטיבל היא מחויבות פורמלית. ההנהלה שינתה את התכנית המקורית בהסכמה עם בארנבוים. לו התנגד מטעמים דמוקרטיים היה צריך לסרב לבוא. אך את הדין והחשבון בין הנהלת הפסטיבל למנצח הדגול, נשאיר להם.

הרובד השני בויכוח הציבורי הינו המושג "ישראל" שעדיין מושרש אצלנו כקולקטיב חברתי המאגד מעליו חוקים "יהודים" שאסור לערער עליהן. כלומר, ההקשר המיידי היה בין "ישראל" ל"יהדות" פסטיבל ישראל מייצג על פי המתנגדים, פסטיבל תרבות יהודי; ושכזה, אין לתת במה ליוצרים אנטישמים.
על כן עלינו לשאול, מהי בעצם ההגדרה של "פסטיבל ישראל" האם זהו פסטיבל יהודי הנתון למרות "חוקים יהודיים" תרבותיים?
לא אלו הם פני הדברים. פסטיבל ישראל כשמו כן הוא, פסטיבל שנתי, הפונה לקהל הישראלי. הקהל הישראלי בארץ ישראל אם נרצה או לא נרצה מורכב מרבים יהודים, ערבים, דרוזים, נוצרים וכו'. הגדרת הלאום מנותקת ממהות הפסטיבל גם נוצרי שחי במדינה שנים רבות, מהווה חלק מהקהל הישראלי, חלק מהמדינה הישראלית. כלומר, הפסטיבל פונה לכלל הציבור החי באורך קבע במדינת ישראל, וככזה שייך אליו כל מי שמרגיש חלק מהחברה הישראלית, החי במדינתה, צורך את תרבותה, ומהווה חלק מהקולקטיב המרכיב את ציבורה.
על כן מארח הפסטיבל אמנים רבים מחו"ל (התזמורת הממלכתית של ברלין, אתם בוודאי מבינים, מורכבת מגרמנים, ולא מיהודים), וגם היצירות הינן יצירות מתרבויות שונות.
היהדות אמנם מהווה בסיס לאומי, רוחני, תרבותי והסטורי נפלא לרוב הציבור הישראלי; אך הישראליות הינה המבנה של כלל הציבור החי אורך קבע במדינה היום. מה לעשות שבחברה הישראלית עדיין קיים קושי ההפרדה בין היהדות לישראליות, וחובת גם אלו המחוברים בנפשם ליהדות (כמוני), לשים את החוצץ האובייקטיבי בין השניים על אף הבסיס היהודי של רוב הציבור, אין בכך להשפיע על מהות היצירות בפסטיבל ישראל, הישראלי.

בארנבוים עשה מעשה שחובה עלינו להבינו יותר לעומק. בעוד בארנבוים התייחס להחלטתו לבצע את הקונצרט בקונטקסט רחב בטענת הזכות הדמוקרטית של הרוב להנות מואגנר (למרות שהשקפה זו בהחלט קצת מוגזמת, החלטת הנהלת הפסטיבל לבטל את ואגנר עדיין איננה אנטי-דמוקרטיה), הוא בעצם האיר לנו לאחר חודשים של ויכוחי סרק על הטפל - ואגנר, את הדיון העיקרי שלצערי לא השכלנו להעלות על הכוונת זהותנו הקולקטיבית כחברה, כאומה, ועל אופי התרבות שברצוננו להמשיך לפתח כאן. וגם על כך, בנוסף לגדולתו כמנצח, מגיעות לו מחיאות כפיים.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...