עוד בתרבות ובידור
 >  > 

יין משובח

"קברט לוין" של תיאטרון הקאמרי; מציג בבית ציוני אמריקה. אוסף מערכונים ושירים מאת חנוך לוין. בימוי: ישראל גוריון. תפאורה ותלבושות: רקפת לוי. מוסיקה: יוסי בן נון. תאורה: מישה צ'רניאבסקי. עיבודים: יוסי בן נון, עמית פוזננסקי. תכנות קלידים: עמית פוזננסקי. קלידים: עמית פוזננסקי, יוסי בן נון. משתתפים: מירב גרובר, אלון נוימן / נדב אסולין, לימור עובד, תמר קינן, דרור קרן.

הצפייה ב"קברט לוין" של תיאטרון הקאמרי, כמוה כלגימת יין אדום משובח, נוסטלגי ומענג, אשר מוציאים מן המזווה לעיתים נדירות (למרות שעבדכם הנאמן איננו חובב גדול של אלכוהול). בבימוי אינטימי, סנטימנטלי ונקודתי, יצר הבמאי ישראל גוריון קברט נפלא ומרגש, הממלאים את תוכנו שחקנים נהדרים, תפאורה ותלבושות קברטיות ועם זאת לא צעקניות מידי, ומוסיקה מתקתקה המלווה את ההצגה כמו נחל זורם. ישראל גוריון מתגלה במלוא תפארתו כבמאי מבריק המצליח להכניס את כל המערכונים לתוך ז'אנר הקברט המבוים בקפידה בלתי מתפשרת, ועם זאת, איננו צעקני או וירטואוזי יתר על המידה, ואיננו מחפש אינטרפטציות בימתיות מיותרות העלולות בקלות לפגום באיכות ההצגה. (דוגמא מובהקת לכך הינה הבימוי של אילן רונן בהצגה "הבכיינים", שעודף התאטרליות המוחצנת שבה, מוטטו כל הצדקה לקיומה). הריגוש, הצחוק והדמעה הנחווים בזמן הקברט הינן תמצית הריגוש הלויני, שמצליח כל צוות ההפקה הזו ליצור אצל הצופה.

ז'אנר הקברט מלווה את חנוך לוין ברבות מיצירותיו. "הקברט" נולד במאה ה 17 בצרפת, ומשלב בתוכו בדרך כלל מערכונים קומיים, מוסיקה, ריקוד ותנועה המגיש צוות שחקנים מול קהל, בתוך חלל אינטימי (מועדון קטן לדוגמא) ולרוב בא להעביר בידור נטו. כתיבתו של חנוך לוין מהולה באופי קברטי מחזותיו המפורסמים והטובים ביותר משלבים בתוכם פזמונים ציניים ועוקצניים , לצד ביקורות חברתיות (מאפיין נוסף של הקברט הפוליטי); ההתנהלות הפנימית של יצירותיו אבסורדית, והדמויות הלויניות המוכרות, מסמלות את העליבות והפתטיות עם השאיפות הבלתי ממומשות (תמיד) למשהו טוב יותר, רחוק יותר, ובלתי מושג. עולמן של הדמויות כה ריאליסטי וכואב, בתוך הבועה הסוריאליסטית והאבסורדית שאנו רואים בעצם.

העריכה

בקלות יכל ישראל גוריון לקחת דיאלוגים מוכרים ממחזות של לוין שיר חינני בין ברמלי לפרצי מתוך "סלומון גריפ"; דיאלוג "עסקת החתונה" השחוק בין צ'רכס לפפכץ מתוך "שיץ", המתקשר אוטומטית ליצחק חזקיה או אילן דר, ועוד כמה דיאלוגים סאטיריים מ"הפטריוט" או "קטשופ", לביימם, ולקרוא להם "קברט לוין". בצורה זו היה עושה בקלות את מה שעשה תיאטרון הקאמרי בשלושים למותו של לוין, ואת מופע המיחזור העייף והגרוע שנעשה במלוא שנה למותו.
השכיל ישראל גוריון להבין, שדווקא בשביל ליצור מופע "קברט" אמיתי, להציג חנוך לוין אמיתי ולא לחטוא לבנאלי והצפוי מראש, יש צורך לחדש.

גוריון (שערך וביים את המופע) פסל כנראה מלכתחילה הצגת סצינות ממחזות מוכרים של לוין. בכך היה יוצר ערב שמכוון יותר אל מי שכבר מכיר את לוין ואת יצירותיו, והמסגרת שהיתה נוצרת היתה נראית מתחת לפני השטח שוב, כערב זכרון לחנוך. גוריון הלך על כיוון אחר לגמרי; הוא לקח מערכונים שטרם הועלו על במות מקצועיות בארץ ושניתן למצוא אותם רק בין דפי כתביו של לוין, ובכך יצר מופע מושלם מבחינת התוכן הטקסטואלי שבו , המשלב בתוכו מערכונים ושירים העומדים בפני עצמם, המנותקים ממסגרת מחזה מורכב של לוין, ועדיין מייצגים את העולם האבסורדי העצוב והמרגש שלו. כל המערכונים והפזמונים לקוחים מתוך שלושה ספרים של לוין "הג'יגולו מקונגו" המורכב כולו ממערכונים ופזמונים, "חיי המתים" אוסף הבלדות ושירי המוות המדהימים של לוין, ו"מה איכפת לציפור" אוסף הסאטירות הגאוניות שכתב בעיקר בתחילת דרכו. עריכת המופע נעה בין מערכונים המעבירים בתמצות מוחלט חלק מההשקפות הפילוסופיות של לוין על חברתנו וקיומה, מערכונים שרוב הקהל המכיר את לוין דווקא לא נחשף אליהם "שוסטר" על המורה המצליחה לשכנע אם של תלמיד שכדור הארץ שטוח, שאוסטרליה איננה קיימת, ושהכל מסתכם ב "שוסטר"; "צ'ופק ואפצ'יק רואים דגדגן" מתוך "איך צחקנו", אוסף מערכונים על שתי דמויות לויניות מקסימות העוברות כל מיני חוויות שונות ומשונות; "ישעיהו וירמיהו" על הבעל ששדיה של אשתו מזכים אותו בפרס נובל לספרות "הומוניסטית", ושירים נפלאים לא פחות - "אוי מנגינה ישנה עצובה", "אל תבכי", "אני רעואלה, משוררת", וכמובן שירי הילדים האיומים של לוין (הלקוחים מספרו "הילדה חיותה רואה ממותה"), שבאים לנפץ את היופי המזוכך והעולם הורוד הנוזל תמיד מספרות הילדים:

"אהוד השמן,
בבטן יש לו בן,
זהו מקרה מוזר
לילד ממין זכר.

מחר יעשו לו ניתוח,
הוא ימות, זה בטוח,
הבן ימות איתו,
ואנחנו לא".

ישראל גוריון הודה שהחליט לוותר על מערכונים המעבירים סאטירה פוליטית, "בלי פוליטיקה" קבע. אך עדיין בחר מערכון אחד ("לפני כס הכבוד") מתוך המחזה הסאטירי "הפטריוט" שהוצג לראשונה ב 1982. מערכון אהוב עלי במיוחד, על להב עשת, אדם שלאורך כל המחזה בועט בערכים חברתיים ועובר על כל הדיברות, כאשר הוא מת ומגיע לאלוהים. לו מאמין הצופה שיש עוד מעט כבוד לאדם (ובמיוחד לישראלי המכוער) בבואו לפני האל האחד והיחיד, ויש עוד בסיס של טוב אנושי, הרי חנוך לוין מנפץ רעיון זה בצורה גסה ונפלאה. אצלו תמיד יש משפיל ומושפל, גם כשאלוהים מעורב בעניין (להב עשת משפיל את אלוהים, ברגע שמגלה שאיננו איום ונורא כפי שהאמין). הביקורת המעולה והנסתרת בקטע הינה גם על הישראלי המכוער במעשיו, אך המחשיב עצמו "טהור" בנשמתו, כי הוא חלק מ"העם הנבחר". אם כבר לתבל בקמצוץ סאטירה, בחר ישראל גוריון באחד המערכונים הסאטירים המלטושים, הפוגעים, והטובים באמת של לוין.

הבימוי והעיצוב

לאחר עריכה מצוינת הממלאת ערב שלם, מגיע החלק העיקרי והחשוב הבימוי של הקטעים. זה לא כל כך פשוט אצל חנוך לוין. אני אעז ואומר שעל פי דעתי, הטקסט הכתוב של לוין כמעט תמיד טוב יותר מאשר הטקסט המבוים. מהסיבה הפשוטה שכאשר קוראים טקסט של לוין, מגלים שהדמויות מופיעות בעצמן באותיות השחורות. הקורא מפתח לעצמו את דמויות לוין האותנטיות, הטהורות, הנכונות והריאליסטיות ביותר, במוחו. מערכון של חנוך לוין איננו כמו מערכון של יוצר רגיל הוא גם הצגה נפלאה, גם מחזה מעולה, גם מערכון יוצא דופן, וגם סיפור
ממשי. הדמויות כמו מביימות את עצמן מתוך יכולת הכתיבה הנדירה של לוין. על כן מה הבעיה העיקרית בבימוי טקסטים של לוין? שני הפנים הקיצוניים שבמאי יכול לאמץ. ניתן לדמיין את הדמויות של לוין על שתי סקאלות מנוגדות הסקאלה הילדותית והסקאלה המבוגרת. ניתן לביים את הדמויות של לוין כדמויות שטותניקיות וילדותיות ובכך לחטוא אל השטחי והרדוד בלי להבין בכלל את לוין (כפי שעושים לרוב בתי ספר למשחק ותיכונים, דווקא בגלל גילם הצעיר של השחקנים), וניתן לביים אותן כדמויות מבוגרות, אמיתיות, כאלו שפוגשים ברחוב (ובמאים מקצועיים בארץ מביימים כך). ברגע שהופכים מחזה של לוין להצגת בידור מתפנקת, מעלים למעשה את המחזה ברובד ההומוריסטי והפשטני שלו, ומפספסים את הנקודה המהותית חנוך לוין מדבר עלינו. לא על דמויות קרקס.

ולכבוד מה כל ההקדמה הזו? על מנת להדגיש את הבימוי הנפלא של ישראל גוריון. מכיוון שישראל גוריון החליט ללכת על כיוון שבו כל המופע מבוסס על ז'אנר קברטי, הוא איננו יכול להציג את הדמויות כדמויות ריאליסטיות לחלוטין בחברה שלנו, אך גם לא יכול להציג אותן כדמויות נונסנס התלושות מהמציאות. רקפת לוי המעצבת הבהירה זאת די טוב " הדיאלוג בינינו (בין המעצבת לבמאי) היה על השאלות: האם העולם שנוצר כאן הוא עולם גלותי, או עולם תל אביבי? האם הדמויות שחנוך יצר מוכרות לנו מהחיים, או שהם שחקנים שמופיעים על במה של מועדון לילה ומשחקים דמויות תל אביביות, חנוך לויניות. בחרנו באפשרות האחרונה". דהיינו, הליטוש הנפלא בבימוי ובעיצוב מתנדנד בין ה"גלותיות" ל"תל אביביות". בין ה"נונסנס" ל"ריאליסטי". עיצוב התלבושות הינו "גלותי" ונוגע בקרקסות, אך עדיין מאפיין בצורה נפלאה את הדמויות הקטנות, הפתטיות והמקסימות של לוין. עיצוב התפאורה מינימליסטי ומשאיר את כל המרווח לשחקנים, בתוך חלל "קברטי", או כפי שרקפת לוי הבהירה זו "שחקנים שמופיעים על במה של מועדון לילה ומשחקים דמויות חנוך לויניות". וכך לגבי הבימוי במערכונים בשרניים ומלאים (כמו "שוסטר", "לפני כס הכבוד", "הקוסם") שומר ישראל גוריון על תדמית של דמויות תל-אביביות, אך הנגועות ומהולות כל הזמן ברוח "שטוניקית" ומבדחת. במערכונים עצובים ונוגעים הוא משאיר את הדמויות חשופות וכואבות לחלוטין ("לאחר שלושים שנה"), ובפזמונים קיצוניים (מחרוזת שירי הילדים) הוא מעצב לחלוטין הלך רוח שטוניקי, קרקסי, ומבדח. בחלק נוסף מתגלה ישראל גוריון כבמאי תנועתי מופלא במערכונים חסרי מילים כגון "מעבר רגליים", "האיש בפיג'מה" ו"פושט היד" כולם מערכונים תנועתיים לחלוטין, בסגנון הסרט האילם ובעיקר ניתן לראות זאת ב"אשת הנשיא בוליביה", על אשת נשיא בוליביה המבקרת בארץ, שלכל פעולה שהיא עושה (שינה, משחק טניס, נפנוף ידיים) צמודים אליה שני שומרי ראש מצועצעים, המסתירים אותה, החונקים אותה, ומפריעים לה למעשה "להתקיים" בעצמה. אף על פי שלוין כתב הוראות נקודתיות כיצד לביים את הקטע, הרי שרק במאי מעולה כמו ישראל גוריון עם רקע בפנטומימה, מסוגל להוציא מקטע שכזה את הטוב שבטוב, את העוצמה התנועתית והסאטירית הטמונה בבימוי פיזי נכון שלו.


המשחק

בסופו של דבר נותרים השחקנים על הבמה. אנחנו מכירים את מסגרת השחקנים הקבועה של לוין יוסף כרמון, זהרירה חריפאי, אילן דר, רמי ברוך ועוד ועוד. זוהי הזדמנות מצוינת לצפות בשחקנים נפלאים, אומנם לא חדשים במיוחד בתחום התיאטרון, אבל עדיין אם תגידו "אלון נוימן" או "דרור קרן" תצטרכו שניה לפשפש בזכרונכם מאיפה הם מוכרים לכם. הדבר נפלא, כי דווקא השחקנים הרעננים האלה הם היחידים שיכולים לבצע היום "קברט לוין". הם וירטואוזים, הם מרגשים, הם מצחיקים, ויותר מהכל הם לויניים לחלוטין. קומץ קטן ואיכותי מירב גרובר, שחקנית מצוינת (ועם זאת, טיפה מקובעת אצל לוין), לימור עובד שהמאפיין העיקרי שלה הינה יכולת השירה המופלאה שלה, תמר קינן המקרינה איכות משחק עגולה ושלמה (אף על פי שנסוגה כל הזמן לתחום הליצנות המיותרת) ואלון נוימן (לחלופין נדב אסולין) היודע לשחק דמויות רבות ומגוונות בעלות נוכחות בימתית כובשת. אך מעל כולם מנצח דרור קרן, אחד מהשחקנים הטובים ביותר שניתן למצוא כיום על בימות התיאטרון. וירטואוז נפלא, אותנטי עד כאב, פורח על הבמה, כל דמות לוינית שהוא משחק מורגש כאילו יצאה באותו רגע מהטקסט.

קברט לוין, במינימליזם המקסים שבו, מצליח להעביר חנוך לוין כמו שחנוך לוין צריך להראות. אין פה גרנדיוזיות עצומה וצעקנות פלקטית. מהצד זה נראה כמו ערב מתוק ומשובח. מבפנים זהו למעשה מופע תיאטרון ענק, העושה חסד עם לוין. בעזרת במאי מעולה, צוות הפקה שמבין עניין (המוסיקאי, מעצב התאורה, מעצבת החלל והתלבושות), והשחקנים הממלאים את המופע בצורה מושלמת כמו כפפה ליד, מתגלה לנו הנאה צרופה, של חנוך לוין חשוף ואמיתי כל כך, כמו ללגום יין משובח, שנוגעים בו אחת לכמה שנים.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...