>  > 

פסח, מצה ומרור

"מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומה הקשר אל הקהילה שלנו? תתפלאו, יש גם יש

כולנו חוגגים את פסח שנה אחרי שנה. כולנו יודעים לדקלם, גם מתוך שינה, את ההתחלה של ההגדה: "קדש ורחץ כרפס יחץ", כולנו מכירים את "הלחמנייה" וסוחבים טראומות של שנים מהדודה אסתר שמכריחה אותנו לשיר את "מה נשתנה", צובטת בלחי, מנשקת ומשאירה שובל של אודם ורוד מזעזע. אבל מתי בפעם האחרונה באמת הקשבתם להגדה? ההגדה של פסח היא אחד מנכסי צאן הברזל של העם היהודי, אתם יודעים, חבורת האנשים המוזרה הזו, שאם נרצה או לא נרצה, לתוכה נולדנו. בניגוד לכל מני אלמנטים אחרים ולא לגמרי ברורים בדת שלנו, כמו למשל האיסור המשעשע לא לטלטל שום חפץ בשבת, אלא רק בתוך שטח עירוב, ההגדה של פסח מצליחה "לתפוס מקום" גם בקרב הקהל החילוני יותר. תשאלו למה? התשובה פשוטה. ההגדה של פסח מדברת על היסטוריה של עם. היא לא מדברת על דת או על אמונה, היא בקושי מזכירה את אלוהים. היא מתמקדת בנרטיב אחד מרכזי סיפור יציאת עם ישראל ממצרים. הקבלות רבות כבר נעשו ויעשו בין סיפור היציאה ממצרים הכוללני, הלאומי, לסיפור היציאה מהארון הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו. מלים רבות כבר נשפכו בנושא ואני, אין ברצוני להוסיף ולהכביר עליהן. אני רוצה להתמקד, ברשותכם, בכמה נקודות אחרות, שברוב ימות השנה איננו נותנים עליהן את הדין, ואולי בזכות הפסח, בזכות ההגדה, נתחיל. המצווה המרכזית בפסח היא מצוות הסיפור. "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", נכתב בהגדה. בהמשך היא מספרת לנו על קבוצת רבנים שישבו לילה שלם בצומת מסובין וסיפרו. לא משנה כמה באו וניסו להפריע להם, לא משנה שהגיע כבר זמן התפילה, הם לא פסקו. ומה המשל שעלינו ללמוד מהסיפור הזה? לא מספיק שיצאנו מהארון. לא מספיק להגיד "אני בחוץ ואת שלי עשיתי". חובה עלינו לשבת ולדבר. ללמד. לחנך. לספר לכל אדם ואדם על ההיסטוריה של הקהילה, בדיוק כפי שאנו יושבים מדי שנה ומספרים על יציאת מצרים. לקהילה שלנו יש היסטוריה ארוכה ועשירה, החל במאורעות סטונוול וכלה בחתונה שנערכה השנה באילת. אסור לנו לשכוח את האירועים האלו, חובה עלינו לספר עליהם. "עם שאינו יודע את עברו, הווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר איש חכם אחד. אם נשכח את העבר שלנו, אם נפטור עצמנו ב"אבל עכשיו יש התקדמות ואין אפליה והכל סבבה" ונשכח ולא נזכיר את מאבקי הדורות שקדמו לנו, אנחנו יכולים, כדברי המשורר, להתחיל "לחשב את קצנו לאחור". נמשיך הלאה. כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. היחידי מביניהם שמעניין אותנו נכון לעכשיו הוא הרשע שבהם. "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר" אומר עורך ליל הסדר לבן הרשע. "המוציא עצמו מהכלל כופר בעיקר" אומרת אני לכל אותם חברים בקהילה שעושים ימים כלילות על מנת לפצל, לפלג, לקלל ולהפריד. הקהילה שלנו, גוונים רבים לה. יש לנו אוחצ'ות, וילדי חדר כושר, וערסים ובוצ'ות ודתיים וחילוניים ועוד. וכולם חכמים, כולם יפים, כולם טובים, כולם אהובים. הקהילה שלנו, ארגונים רבים לה, האגודה, והבית הפתוח, וקל"ף והפורום והמועצה ובטח עוד כמה ששכחתי. וכולם חשובים, כולם עוסקים במלאכת קודש, כולם מהווים בית חם ואוהב לקהילה.

"לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר", כבר נאמר פה פעמיים, ולא אכפת לי לומר בשלישית. המסר שמעבירה פה ההגדה לפעילי הקהילה הוא מסר ברור מאוד ופשוט מאוד. כולם חשובים, כולם טובים, כולם ראויים אך אף אחד מהם לא שווה גרוש אם לא ילמדו לעבוד ביחד. אם יוציאו עצמם מהכלל הקהילתי ויראו אל מול עיניהם את טובת הארגון ולא את טובת הקהילה, הרי כופרים הם בעיקר, שהוא מתן בית להומואים, לסביות, בי וטרנס באשר הם.

כולנו יודעים עוד מגיל גן שאבותינו לא ליקקו דבש במצרים. "ערי מסכנות", "עבדים היינו", "פתום ורעמסס", כל אלו הן מלים שהקורא הישראלי המצוי לא צריך מילון כדי להבין. אבל הבעיה העיקרית של העם במצרים לא הייתה עבודת הפרך. הבעיה העיקרית הייתה הפחד. לא שלנו. של המצרים.

בני ישראל הגיעו למצרים בתור 12 אחים והפכו תוך מספר מועט של דורות ל-12 שבטים, עצומים בגודלם. "גוי גדול", קרא לזה המספר המקראי. המצרים ראו את זה ונבהלו מהכוח ההולך וגובר של העם הזה שהגיע אליהם (לנשום עמוק. אני לא הולכת לדבר על הפלסטינים, למרות שההשוואה היא כמעט ובלתי נמנעת). המצרים פחדו שבני ישראל יצטרפו אל שונאיהם. הם כל כך פחדו, שהם חשבו על פתרון פשוט: מיגור הילודה. "הבה נתחכמה לו פן ירבה", אמרו חרטומי מצרים וחשבו שפה תיפתר להם הבעיה.

את הפחד הזה של המצרים אנחנו מכירים מקרוב. אין הרבה הבדל בין "פן ירבה" ובין "ילדים שגדלים אצל הומואים ולסביות? אוי ואבוי". ההגדה שולחת לנו זריקת עידוד אחת גדולה. הרי אנחנו יודעים מי יצא "גוי גדול עצום ורב" ומי טבע במים סוערים.

יכולים להציק לנו עם האפוטרופסות, לאסור את האימוץ, לחסל את הזכויות המגיעות לנו. זה לא יעזור להם. אנחנו נגדל, נתרבה, נפרוץ ונתחזק. איך אמר ג'רי לוינסון במצעד הירושלמי דאשתקד? "אנחנו פה, אנחנו גאים, וכדאי שכולם יתרגלו לזה". והם יתרגלו. אין להם ברירה. אני רק מקווה שאף אחד לא יטבע בים של אילת לפני זה.

בעוד מספר שעות נשב כולנו על שולחן הסדר. מי מאיתנו בביתו מוקף בבני משפחתו האוהבים, מי מאיתנו בלילות הסדר האלטרנטיביים שמארגנים ארגוני הקהילה משפחה אוהבת לא פחות. וכל שאני מבקשת מכולנו בערב הזה הוא לא לשכוח שגם אנחנו, בדרכנו שלנו, יצאנו ממצרים. לזכור שעלינו ולא על אחרים, מוטלת החובה והזכות, לדאוג לכך שלעולם לא נחזור לשם. לזכור שרק ביחד, כקהילה אחת חזקה המורכבת מהמוני קבוצות שונות ומיוחדות, נצליח להיות מה שמגיע לנו להיות אנשים חופשיים, מאושרים, בני חורין. ואם את זה, רק את זה, נצליח לעשות - דיינו.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...