עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

זמן אמת

הטלוויזיה כמשל לחיים. מסתבר שגם בחיים יש ימים שאי אפשר לעשות להם "קאט". נא לכבות טלפונים סלולאריים

העובדה שאני חובבת טלוויזיה מושבעת אינה סוד. וכך, כשהפציעה למסך הקטן הסדרה 24, גם אני עקבתי בהתרגשות אודותיה. הרעיון של זמן אמת נראה לי תמוה בתחילה, שכן הוא זעזע את האמת הבסיסית מאחורי המדיה. אותה אמת שהופכת את המדיה למעניינת יותר מהחיים. היכולת לדחוס שבוע או יותר בשעה, לא כולל פרסומות. כי בחיים, מה לעשות, הדברים קורים הרבה יותר לאט. ולמרות הסקפטיות האינהרנטית שלי, אודה ולא אבוש, הופתעתי לטובה. העלילה מרתקת, והעריכה מסוגננת בהתאם. איכותי, אין ספק, הנהנתי לעצמי, אבל לא פלא. התסריט מצדיק אותה. בחיים, החלטתי, זה פשוט לא קורה.

ואז הגיע יום שישי.

אז נכון, אין כאן עלילה סדורה או פאנץ' ליין מסעיר, רק מקבץ אירועים צפוף ומתיש של יום מאוד לא טיפוסי, אבל נתנו לי במה, אז אני פורקת. עם הקוראים הסליחה.

יום שישי, 9:00 אי שם בדירה שכורה במרחב חיפה
צלצול. עוד צלצול. אני מתעלמת, אבל הפלאפון שלי עקשן כמעט כמו הוויקינגית מצידו השני של הקו. היא במשמרת בוקר, עובדה הכוללת פינוי חרישי מהמיטה שלנו ב 5:30, וטלפון בערך שעתיים אחר כך, כשהיא מתחילה להשתעמם. בצלצול הרביעי המוח שלי מצליח להתאפס עם שאר הגוף ואני עונה.

- נו?
- יפה?
- כן מותק?
- יש בעיה עם פסח.

עכשיו אני ערה. מספר ימים לפני כן עברנו משבר דיפלומטי קשה וסטרייטי להחריד במאבק בין המשפחות, שהוביל לסיכום על סדר פסח בחיק משפחתי, וקפה ועוגה אצלה. כעת מסתבר שממש כמו הסכם אוסלו, גם אצלנו השמחה הייתה מעט מוקדמת. וכעת מתגלה שאפילו לוויקינגיות יש אמהות פולניות, גם אם הן באות עם מבטא שוודי כבד ושגיאות היגוי משעשעות במיוחד.

"אחותי הגיעה הביתה," היא מסבירה לי בטון מתנצל, "ומסתבר שאמא שלי קצת פחות בסדר עם מה שסיכמנו."
"אז מתפצלים?" אני שואלת, מריצה בראש את תמונת הסדר המשפחתי שלי בלעדיה והודפת את הצמרמורת.
"ככה זה נראה." היא עונה בייאוש. "אבל תדברי עם אמא שלך, תראי מה את יכולה לעשות..."

יום שישי, 12:30 חוף הים, "הנירוונה"
השיחה עם אמא התנהלה כמצופה. לאחר מאבק קצר, בוצע שיפור עמדות לאחור. לכוחותינו נפגעים. כוחות האויב כבשו ללא פגיעות משמעותיות, אבל זה היה צפוי מראש. אמא שלי פולנייה במקור, לא חיקוי שוודי יו דו דה מאת'. לא זו בלבד שהתייצבותי לסדר המשפחתי אושרה, גם הוויקינגית לא יצאה בזול, וחוייבה להגיע מיד עם סיום הארוחה המשפחתית שלה. לא לוקחת שבויים, אמא שלי.

עכשיו אני עם אדי (חברתי הפסנתרנית) בנירוונה, תופסות שמש ראשונה של קיץ, על צלחת חומוס. הוויקינגית אמורה להצטרף עם סיום המשמרת שלה, ובינתיים אני מתארת לאדי את אירועי היום, כשהטלפון שלי שוב מצלצל.

"כן אמא." מה עכשיו? משריינים אותי לראש השנה?
- איפה את?
"בים..." אני עונה בחשדנות.
- מצויין. אני ואבא בדרך, נשב איתכם לצהריים.

נו, אני שואלת אתכם?

14:00 עדיין בחוף הים, ב"נירוונה"
עכשיו אנחנו בהרכב מלא. אמא, אבא, אדי, הוויקינגית, אחותה של הוויקינגית, ואני. ואם זה נשמע לכם הזוי, אתם לא טועים. אמא שלי והאחות מנהלות שיחה ערה על הודו ומסעות לגילוי עצמי, ואני מתכווצת. אמא שלי מאמינה שאנשים שמחפשים את עצמם, צריכים לנסות להיזכר במקום האחרון שהם שמו בו את עצמם, ואחותה של הוויקינגית חזרה זה עתה ממסע להודו. שילוב מרנין. תוסיפו לקלחת את אבא שלי, אוטיסט חברתי מובהק, והנה לכם סצינה טיפוסית מ"בועות".

ואז אבא שלי, איש רחב ממדים, שומע צליל תמוה בוקע מכסא ה"כתר" עליו הוא יושב.
כן, כן. הכסא לא עמד בעומס.

גם אני לא.



16:00 עדיין בחוף הים, ב"נירוונה"
ההורים שלי נטשו, ואת מקומם תפסו מספר ידידות, כשלשולחן מתקרב עלם צעיר ומלא חשיבות עצמית. הוא פוצח במונולוג מדאיג על נשים ומקומן הנאות בעולם ובסיכומו הוא פונה אלי ואל הוויקנגית בהארה מדהימה.

"אתן למשל נראות לי לסביות." הוא קובע.
"נו, וגם אם לא היינו קודם, עכשיו בטח נשקול את זה." אני עונה.

היום הזה מסרב להיגמר.

18:00 בבית משפחת הוויקינגית
שמש חורפית היא דבר מטעה, אני חושבת כשאני בוחנת את כתפיי הצורבות. אמא של הוויקינגית מחממת לנו קניידלך שעשתה, בשביל להתאמן לקראת הסדר, ומעמיסה לי צלחת, מתעלמת לחלוטין ממחאותיי על כך שאני כבר מלאה. אני מסתכלת על אדי בייאוש, והיא שולה כמה מצלחתי בהבנה, כשהוויקינגית שלי מחליטה שזה בדיוק הזמן לפתוח נושא משפחתי כאוב, שעל מהותו לא ארחיב על מנת לא להלאות אתכם (כן, מאוחר מדי, אני יודעת) ורק אציין שהוא נוגע ישירות לדינמיקה הזוגית של הוריה. נהדרת, היפה שלי. והתזמון שלה הוא משהו מהסרטים. באמת.

חילופי מבטים מבוהלים ביני ובין אדי.
"בא לך לרדת לסיגריה?" אני שואלת בזריזות.

היא כבר מחוץ לדלת.

19:00 הרחבה בכניסה לבית הוריה של הוויקינגית
אדי ואני כבר בסיגריה העשירית, והצעקות מהדירה למעלה שככו רק עכשיו. כמה דקות מאוחר יותר מצטרפת אלינו הוויקינגית במבט עמום. אני מכירה את המבט הזה.
"מה קרה?" אני שואלת.
"אבא שלי קרא לי מזדיינת בתחת." היא אומרת בקרירות.
"אז אני לא חושבת שהוא לגמרי הפנים את הקונספט של שתי נשים.." אני מנסה לשבור את הכאב שלה, והיא מחייכת חיוך עצוב.

לפעמים, אני ממש ממש שונאת הורים.

20:00 שוב בבית הוריה של הוויקינגית
אמא של הוויקינגית בטירוף. אבא שלה ננעל בחדר ומסרב לצאת והיא מתדפקת על דלתו כבר כמעט רבע שעה, תוך הפצרות חוזרות ונשנות כי יפתח לה. והאמת, צריך להיות שם בשביל להאמין. אם חשבתם שהוויקינגים היו חזקים בגלל הגודל שלהם, אתם טועים. זו העקשנות.

בסוף הוא נשבר ויוצא מן החדר, אך עדיין מסרב להתנצל. מדי פעם היא יוצאת אל הסלון ומסבירה לנו שכל הגברים ילדים, ועל אף הסיטואציה הטעונה, אנחנו מוצאות את עצמנו משועשעות.

העניינים לא מתקדמים, ואמא של הוויקינגית מחליטה לגייס את אדי על מנת לדבר עם האב. הוא צריך לשמוע את זה ממישהו חיצוני, היא מבהירה, ולא משאירה מקום לוויכוח. אדי מביטה בי במבט של צבי שנלכד בפנסי מכונית חולפת ואני מושכת בכתפיי. אני כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחרי האירועים.

22:00 אותו המקום
אביה של הוויקינגית, לאחר לחץ פיזי מתון מצד אדי, מבין את טעותו, ויוצא אל הסלון. חיבוק ארוך עם בתו, והתנצלות די מרגשת מסמנת את סופו של המשבר, ואני כבר מתכננת את הנסיגה שלנו לעבר הדלת, כשגם אני נלכדת בחיבוק אמיץ של האם הנרגשת. היא בוכה. גם הוא.

אלוהים אדירים, אני רוצה הביתה.

23:00 אי שם בדירה שכורה במרחב חיפה, על הספה בסלון
"עדיין אין לי רעיון לטור של השבוע..." אני לוחשת לאוזנה של היפה שלי, ששרועה לידי.
"תכתבי על היום." היא עונה תוך ניסיונות פאתטיים להפשיט אותי בידיים מותשות לחלוטין.
"בטח. נראה לך שמישהו יאמין לי?"

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...