עוד בתרבות ובידור
 >  > 

וגינה או כוס: מונולוגים פמיניסטיים להמונים

חרף היומרות, עדיין מדובר במונולוגים המכוונים לרוב כלפי הפטריאכליות הגברית באשר היא, המוכרת ממופעי סטאנד-אפ זולים. למרות הפוטנציאל האדיר של המחזה לומר משהו חשוב על המהות הנשית הפנימית, שאינה קשורה בהכרח לבן הזוג, הרי שהמונולוגים נשמעים לא אחת סוג של שמרנות אמריקנית מחודשת מבית היוצר של ברברה בוש האם. דוד מרחב, על המחזה "מונולוגים מהווגינה"

השיח הפמיניסטי הישראלי היה מבוסס במרבית שנותיו על תנועה חביבה של עסקניות שפעלה למען מטרות נחמדות כמו צדקה, סיוע למשפחות מרובות ילדים, עזרה לילדים, קידום נשים בעבודה ובפוליטיקה, הקמת ארגוני נשים, ערבי חברה ועוד. בעשור האחרון שינתה התנועה הפמיניסטית הישראלית פנים: מלחמה למען זכויות האישה ללא סייג, פעילות למען משפחות במצוקה, מאבק חסר פשרות נגד אלימות במשפחה ואלימות נגד נשים, קידום אינטנסיבי ובלתי-מתפשר של נשים במסגרת ארגונים ציבוריים ופוליטיים, חיבור חדשני בין מיניות לסבית לפוליטיקה פמיניסטית ועוד.

הנה, גילה אלמגור, נציגת הדור הישן, מעלה בפני זקני הבימה מונולוגים על? הכוס. או בשפה עברית צחה, הווגינה הישראלית המצויה. המחזאית איב אנסלר כתבה מחזה שמורכב ממונולוגים של נשים, הסובבים סביב אותו האיבר המהולל בגופן ששמות רבים לו: "ראשה של המדוזה", "הפצע שאינו מגליד לעולם", "הפות", "הערווה", "הזובי", "המנוש", "המה- שמו", "הפיפי" - ובקיצור נמרץ - הכוס.

השחקניות פותחות את ההצגה באזכור רצוף של הווגינה שלהן, עם דגש ה"וו", כלומר במילעיל, בביטוי אשכנזי. העיסוק סובב סביב הווגינה אך קיימת בעיה חמורה של תרגום קלוקל ובלתי-יצירתי מאנגלית לעברית. המחזה הוא בקושי פוליטי. זהו סיכום דל ובלתי-מושחז של תולדות הפמיניזם והפוסט-פמיניזם עד כה. מדובר במונולוגים שאינם מכוונים לרוב כלפי הפטריאכליות הגברית באשר היא, המוכרת ממופעי זולים של stand up (היחסים בין הגבר לאישה במשפחה ובמיטה, הדומיננטיות של הגבר לעומת הרצון להשתחרר של האישה, הילדים וכו').

למרות הפוטנציאל האדיר של המחזה לומר משהו חשוב על המהות הנשית הפנימית, שאינה קשורה בהכרח לבן הזוג, הרי שהמונולוגים נשמעים לא אחת סוג של שמרנות אמריקנית מחודשת מבית היוצר של ברברה בוש האם: תמימות, רגשנות, מוסרנות ואמריקאיות לשמה. המחזה מתקשה להותיר רושם אדיר אצל הצופה, שמצפה לאמירה פמיניסטית בוטה וחדה, עם קורטוב של מהות לסבית ואנטי-מצ'ואיזם. הניסיון הפתטי להחדיר (?) לצופה הבורגני השבע איזשהו סוג של זעזוע ועוד פוליטי (שמגיע מהרמה האישית, האינטימית, מהכוס) הוא ניסיון כושל של מחזאות בינונית המתיימרת להיות חלק מאוואנגרד עולמי שמתפתח בתיאטרון הבינלאומי.

הדבר היחיד שמותיר רושם טוב אצל הצופה (ואני לא תומך בצפייה בהצגה כאלטרנטיבה לצפייה בתוכנית בכבלים. הסדרה "אלי מקביל" אמורה להותיר רושם טוב, לא הצגה בתיאטרון מכובד כמו "הבימה") ומציל את כבודו של "מונולוגים מהוואגינה", הוא הביצוע המוצלח ביותר של שלוש השחקניות: גילה אלמגור, איילת זורר ולני שחף. הן מנסות בהצלחה להגיע למהות הדברים, אם כי לא כפי שמצופה וכפי שכבר נכתב - תוך החמצת מלוא הפוטנציאל.

שלושתן שחקניות נחמדות, שממצות את המחזה תוך שימוש בבימוי המוצלח של דדי ברוך. הן מצליחות דווקא כאשר המונולוגים של הניאו-פמיניזם הכבד, המוסרני והלוחמני - אלימות נגד נשים, אונס, בגידה וכיו"ב - הן מתחילות לסחרר ולעורר את התיאטרון, ולהחיות מחדש את ההצגה שדעכה. הן מציגות בשיא נשיותן את רגשותיהן, תוך שימוש ראוי בקולן: בכי, גניחה, וידוי ופיתוי. הקהל צוחק לעיתים, מתחיל להרגיש טוב. וכשהתיאטרון הוא "סבבה" ו"אחלה", הוא סיים את תפקידו.

כשהכל נחמד, אפשר ללכת הביתה. ההצגה חיה, ההצגה פחות דועכת, אך היא בהחלט רחוקה מלהיות ביטוי תיאטרוני הולם למונולוגים האמורים להיות שילוב של ניאו-פמיניזם ופוסט-פמיניזם. גילה אלמגור מסבירה למה לכוס צריך להיות ריח של כוס ולא של נרקיסים. בכך נחתמת ההצגה בהיותה הדבר האחרון חוץ ממניפסט פוליטי פמיניסטי, חוץ ממשהו עם מסר. היה נחמד, מעניין, לא רע בכלל. חבל להפסיד "סיינפלד", ואפילו אילנה דיין יותר מבטיחה. עובדה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...