עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לסביות זה כאן

עוד לא הספקנו לעכל את "אם הקירות יכלו לדבר" וכבר הפתיעו אותנו הכבלים בסרט לסבי נוסף, והפעם אפילו ישראלי - "על הקו" ששודר במסגרת רצועת "סרטים מכאן"

או שהבוס הגדול של ערוצי הכבלים הוא מלאכית דייקית אסרטיבית במיוחד, או שהשבוע היה באמת שבוע המזל שלי. ביום שני, בשעת פריים טיים סואנת, שודר סרט הדגל של הקהילה הלסבית "אם הקירות יכלו לדבר 2". לא הספקתי להתגבר על האושר מהריונן הנכסף של דג'נרס וסטון, וכבר הגיעו אלי, בפריים טיים נוסף, זוג נשים חדשות, והפעם כאלו שיודעות לדבר עברית. מתברר שהחיה הלסבית היא פחות נדירה ממה שחשבתי, ומתברר שאפשר לאתר אותה גם בשטחי ישראל.

קודם כל שבחים.
לא קל להיות סרט לסבי שמשודר אחרי "אם הקירות" האגדי, וגם ההשוואה לא הוגנת במיוחד. הרי רק השכר שקיבלה אן הייש על הפקת הסרט, היה יכול לממן את תעשיית הקולנוע הישראלי כולה, נאמר, בשבע השנים הבאות. ובכל זאת, עושים כאן סרטים, ואפילו סרטים עם תכנים לסביים. ואת הסרטים האלו הכבלים משדרים בערב יום שישי, באותה שעה שבה הערוץ הראשון מציג לנו את יהורם גאון שמעביר שיעור נוסטלגיה לששי קשת ויונה היפה. אני יכולה לקשקש בסרקזם מכאן עד הודעה חדשה. בשורה התחתונה, הדברים האלו ראויים לציון, ומכיוון שהקהילה שלנו ידועה כקהילה שמציינת, אני מרשה לעצמי, בתור נציגת הקהילה לצורך העניין (בחרתי בעצמי פה אחד), לציין ולהודות מקרב הלב.

ועכשיו כשנישאו הברכות, ניגש לעניינינו:
הסרט "על הקו" נפתח בהצגת חייה של נורית, נהגת אוטובוס, שנשואה ליוסי הבטלן ומפרנסת כמעט בעצמה את שני ילדיהם, הילה וזהר. נורית חיה, לא באושר, עם משפחתה בקריית שמונה, ולא מסתדרת לא עם בעלה ולא עם הילדים. היא כמובן מאוד אוהבת אותם, אבל היא אשת קריירה חרוצה שמשקיעה את כל מרצה וזמנה בעבודה, ולכן היא נאלצת לקפח מהזמן שלה איתם. כמו כל אשת קריירה חרוצה שעושה כך, נגזר עליה להתמודד עם קיטונות של ביקורת והפגנות חוסר שביעות רצון חוזרות ונישנות מהבעל ומהילדים. בעיקר מהילה. 

נורית היא נהגת אוטובוס למופת. היו ימים שעובדה זו בפני עצמה יכולה היתה להיות מחווה קולנועית מרגשת לקהילה הלסבית-פמיניסטית, אבל הימים האלה חלפו. המהפכה הפמיניסטית כבר מאחורינו, ועכשיו אנחנו אמביציוזיות. מאד. כבר לא מספיקה לנו אישה שמטיסה אוטובוס מדגם מרצדס F-18 - עכשיו אנחנו גם רוצות לראות אותה מנווטת מתחת לסדינים של אישה אחרת, ועד שזה לא קורה, אנחנו לא מרוצות. נורית, שכאמור אינה מרוצה כלל וכלל מחייה בצפון, מחליטה לעזוב את בעלה ולעבור לתל-אביב, עם הילדים, כדי למלא את משאלותינו. הופ, תוך כמה שניות, אנחנו מוצאים את עצמנו בדירה דרום תל-אביבית טיפוסית, עם קירות מתקלפים, פועלים זרים, אוטובוסים כחולים של דן, וסיפור אורבני לסבי למהדרין.

אחרי נסיון התאקלמות שלא עולה יפה במיוחד, נורית מחליטה לשכור מטפלת שתסייע לה בעבודות הבית ובגידול הילדים. וכך, נרקחת לנגד עינינו הנשואות בציפייה, הפגישה הראשונה בין משידי, העובדת השחורה והחושנית, ונורית המתוקה. משידי מתדפקת על דלת הדירה של נורית, וכשזו מניחה את עיניה על הבחורה השחורה, היא מיד משערת שהבחורה דפקה בדלת הלא נכונה. נורית מכוונת את משידי למה שהיא מעריכה שהוא מחוז חפצה, ומשידי ממהרת להעמיד את נורית על טעותה, ואף אומרת לה, שימו לב גבירותיי וגבירותיי, "I came to you.

עם כזה משפט פתיחה, באמת קשה לפספס.

נורית ממאנת בהתחלה לשכור את משידי כמטפלת, אבל כבר בפגישתן השנייה היא נסוגה מעמדתה העיקשת. הפגישה הבאה היא כשמשידי מחכה בתחבוס לאוטונה, וכשהיא עולה לאוטובוס היא מספרת שהיא טובה עם ילדים ושהיא יכולה להשיג המלצות מהבוס שלה בבית החולים, שם היא עובדת כמנקה.
משידי, אם כן, נכנסת לחייהם של נורית וילדיה, ולאחר חריקות כלשהן, היא מוצאת את דרכה גם לליבם. בסוף שבוע אחד, שבו הילדים הולכים לבלות עם אביהם, מתחיל הרומן של השתיים, שבהמשכו קורים לנורית רק דברים טובים: היא מהדקת את הקשר עם הילדים, מחייכת תוך כדי ניווט האוטובוס שלה בכבישי העיר, ומשיבה את חדוות החיים למחוזותינו. יש אפילו משברון קטנטן, שמעליו מדלגות השתיים בהינף דיאלוג בודד: לאחר שנורית מגלה שמשידי מעניקה מחסדיה המיניים לחלק מהקליינטורה של בית החולים שבו היא עובדת, נפער בין השתיים תהום. תהום מוצדק במידה מסויימת. משידי לא רוצה לנקות שירותים לנצח. היא רוצה לחזור לבן שלה בניגריה. זו בעיה. בהחלט בעיה. אבל אל דאגה, הפער, כאמור, נתפר מאוד במהרה. כבר בסצינה הבאה משידי אומרת שהיא "לא חושבת שהיא תעשה את זה שוב", ואת זה, אגב, היא אומרת במבטא אנגלי שלא היה מבייש את הלורד ביירון. את אותה אנגלית מושחזת מפגינה גם נורית, הלא היא ענת וקסמן, נהגת האוטובוס קשת היום, אז יכול להיות שאני באמת קטנונית מדי, אבל יש קצוות שאפשר לסגור בלי לנפח תקציב. מישהו היה צריך לחשוב על זה לפניי.

עד עכשיו התגברנו על משבר אחד. משידי מבטיחה לא לגעת יותר ב'שמייקי' של אף אחד מהחולים בבית החולים, ונורית מחייכת אליה בהקלה. אני מבחינתי הייתי מוכנה לסיים את הסרט כאן, אבל יש דברים שהם בלתי נמנעים בעולם הקולנוע. הרי לא יכול להיות סרט עם תכנים לסביים בלי סצנת ה"אני לא לסבית" המסורתית. נועה גרינברג, התסריטאית, כנראה מודעת לדקויות החוקים הדייקיים, ולכן היא שיבצה לנו את הסצינה המקובלת, לאחר ששזרה התפתחות עלילתית מפתיעה מאוד, שבה הילה מוצאת במקרה את נורית ומשידי ישנות חבוקות אחת בזרועות השניה. הילה רצה לספר את זה לאבא שלה, וחיש מהר, האבא מגיע כדי לברר את עניין הסטייה החדשה עם נורית. הוא שואל אותה אם נכונה השמועה שהתגנבה לתנוכו, וכשנורית מאשרת שהשמועה אכן נכונה, היא מבטיחה לו שהילדים לא יודעים על כך דבר. יוסי, מצידו, מפריך את דבריה כשהוא טוען בהגיון: "את חושבת שניחשתי שהפכת ללסבית?" והיא, כמובן, משיבה: "אני לא לסבית".

הנה הגיעה שורת השורות המיוחלת. הללויה.
אפשר להירגע. הלסבית אמרה "אני לא לסבית", כך שאת מילות המס שצריך לשלם לאלוהים של הסרטים הלסביים שילמנו. הכל סבבה, ואפילו סבבה אגוזים. היא לא לסבית, השם שלי זה לא יעל, והקהילה ההומולסבית היא לא שמאלנית מטבעה.

יוסי יורד מהאוטובוס, אחרי שהוא מבטיח לקחת מנורית את הילדים, ומה יכול עכשיו להשתבש עוד?
עכשיו עוד נותר רק לסלק את הלסבית חזרה לניגריה.
בשלב הזה של הסרט אחותי הצטרפה אלי וביקשה שאני אספר לה מה היה. אני אמרתי "את רואה את זאת? היא לסבית." ומה אחותי יקירתי ענתה לי? היא ענתה לי "יו. גם לסבית גם שחורה." רק רציתי שתדעו עם מה יש לי עסק בבית, סתם בשביל האמפתיה. עכשיו אני מוכנה להמשיך.

נורית נוסעת לבית החולים כדי לבשר למשידי שזה לא יכול להימשך. משידי עצובה מאוד. היא יושבת על הספסל עצובה מאוד, ואז מגיעים השוטרים שתופסים אותה ועוד באותו יום משגרים אותה חזרה ליבשת של הכושים. עכשיו גם נורית עצובה מאוד, אבל זה בסדר, כי אנחנו יודעים שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. האהבה הזאת היתה בלתי אפשרית. אחרי הכל, היא לא לסבית, והשנייה בכלל שחורה. סוף שחור הכל רע.

נורית נוסעת באוטובוס מדוכדכת, וברגע של סערת רגשות בלתי נשלטת, היא עוצרת את האוטובוס באמצע הצומת, ונוטשת אותו על נוסעיו. אני לא רוצה לעצבן את נשות קל"ף או משהו כזה, אבל כולנו יודעים שאם הנהג היה גבר, דבר כזה בחיים לא היה קורה. בכל אופן, לפני שאני מחזירה את הפמיניזם כמה שנים אחורה, אני רוצה לציין שענת וקסמן עשתה בסרט הזה עבודה נפלאה. כך גם נתתי מושש שמגלמת את משידי. היא משחקת מצויין, והיא אישה חושנית באמת בצורה יוצאת דופן. אמא אדמה.

בסוף הסרט נורית חוזרת לקריית שמונה. ממש ככה. הייתי רוצה לתפוס כמה מילים עם התסריטאית שהחליטה לקלקל לי את הסרט עם הסיום האיום והנורא הזה. זו התפשרות חוטאת. וזה לא מוצדק. לסרט הזה מגיע סיום טוב יותר, ואני לא מדברת על happy end, אני מדברת על worthy end.
אני זוכרת דיאלוג חריף אחד, שבו בעלה של נורית מפציר בה לחזור הביתה לקריית שמונה. הוא אומר לה שהיא עושה מה שהיא עושה כי היא לא יודעת להודות בטעויות, ואז נורית עונה לו תשובה ראוייה בהחלט. היא עונה לו שהיא עושה את זה בגלל שהיא כן יודעת להודות בטעויות. אהבתי את נורית כשהיא אמרה את זה, אבל מחקתי לה את הקרדיט כשהיא חזרה בסוף לקריית שמונה.

אני יודעת שיש בעייתיות מסויימת בהכרזה "אני לא אוהבת את הסוף". זו לא ביקורת. אם כבר, זו גחמה. אבל הסוף של הסרט הזה, מעבר לכך שהוא לא נושא חן בעיניי, הוא מרגיש לא נכון. ואני אנסה לנמק:
נאמר שהיא לא לסבית, אני יכולה לחיות עם זה. ונאמר שהאהבה הזאת היא באמת לא אפשרית. זה בטח גם נכון, ראיתי אלף סרטים שאמרו את זה, אז זה בטח נכון. אני מוכנה גם לחיות עם זה. אני לא אומרת שצריך להשאיר אותן יחד, אני גם לא אומרת שצריך להשאיר אותה לסבית. אני אפילו לא דורשת שישאירו אותה בתל-אביב. אבל אני רוצה שהיא תישאר עם איזשהו שינוי שחתום בה, ואני לא מדברת על חיוך מלנכולי בסיום של הסרט. זה לא מספיק. זו פשרה, וזו דרך מאוד בנאלית להפגין את ה'השלמה של הגיבורה'. מה שקורה בסרט הזה, הוא שיש לו התחלה טובה, ואמצע נהדר, אבל במקום סוף יש לו שוב התחלה. זו לא מעגליות אפילו. זו סטאטיות כושלת. בסוף הסרט נורית מחייכת כשהיא מתבוננת בבת שלה עושה תרגילים בקראטה. הגיבורה ממש לא יודעת להודות בטעויות. הגיבורה של סוף הסרט היא האנטי-דמות של הגיבורה. אני לא חושבת כך בגלל שאני לסבית, אני חושבת כך בגלל שאני למדתי להכיר אישה מסויימת בסרט הזה, והאישה הזאת לא מקיימת את ההבטחה שהיא הבטיחה במהלך הסרט. האישה הזאת מאכזבת. אני, לפחות, התאכזבתי. ושלא נדבר על זה שבסוף עוד הגיע שיר הסיום המזעזע, שהוא הגרסא החדשה והמאוד מיותרת לאבניביאבואבאובותישתוק.

יש כמה דברים נפלאים בסרט שלא דיברתי אודותם: הסצנה שבה נורית מאפרת את הילה לקראת מסיבת הפורים נפלאה בעיניי. הילה מבקשת מנורית לא לחרוג מהקוים, ונורית מבטיחה לה שהיא לא עוברת שום קו. זה מנבא שחורות וזה עושה את זה בצורה נפלאה. הסאב-טקסט נפלא, וזה כיף אדיר לגלות שבמהלך הסרט דיברו אליכם בלי ששמתם לב. המתח המיני בסרט מורכב בצורה מדוייקת ומעודנת להפליא. החושניות רוחשת בשקט מקסים ממש, וזה בטח תענוג שחייבים לציין. גם הדמות של הבעל מעוצבת בצורה אמינה ומשכנעת, והשחקנים כולם מפגינים משחק נהדר.

בגדול, זה די עצוב שסרט כזה לא מקבל יותר מהצגה בערוץ שנשכח בין שלל ערוצי הסינימות שמקרינים אינספור סרטים בערב יום שישי. אולי איזו הקרנה או שתיים בסינמטק. אולי אפילו הפצה ברחבי הארץ. אנחנו קהילה מציינת, אבל יש דברים שכנראה אפילו אנחנו עוד לא יכולים לציין. אם לא ראיתם את הסרט, ואתם מכירים מישהו שהקליט, אז תראו. אתם תיהנו. אם ראיתם, אני מקווה שנהניתם מהצפייה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...