> 

ספרות זולה

ספרות לסבית, מסתבר, לא ממש הומצאה בסוף שנות ה-90 של המאה האחרונה. ספרות לסבית היא גם יותר, או בעצם פחות, מקריאה לאור פנס בכתביה של ג'נט ווינטרסון

בחורף הקודם, תקופה שבחלקה הייתי בתוך הארון, זכור לי לילה שבדיעבד אפשר לומר שסימן איזשהו מהפך. יכול להיות שהזמן והנוסטלגיה גורמים לי לצרף רצף תהליכים שלם למשהו שבדיעבד נראה כהתרחשות של לילה יחיד, ויכול להיות שזה באמת היה רק לילה אחד. אני בכנות לא זוכרת. על כל פנים, מתישהו באותה תקופה העזתי, בפעם הראשונה, לעשות "גוגל" למילה lesbian.

אחרי מסע חיפושים נועז ואמיץ, נכנסתי להתקף פאניקה שבהלכו ההארד דיסק שלי עבר חיטוי בהתאם להוראות חירום שניתנו לי ממומחים מצ'ק פוינט, לא פחות. הם הסבירו לי איך לטהר את ההארד דיסק מכל שייר לגלישה האחרונה שנעשתה בו, ולמחות כל זכר למעלליי. הם גם הבטיחו לי שבאמת אין צורך ב'פייר וול'. מה שהתחיל כמעשייה הרואית הסתיים כמפגן היסטרי של טמטום, כפי שרק ארון אטום במיוחד יכול להנפיק. אלוהים יודע איפה היה השכל שלי באותם ימים, איתי בארון הוא כנראה לא היה. ההורים שלי לא יצליחו לעשות שום דבר עם המחשב גם אם תפילו אותם על מקש האנטר, והאחים שלי - איך נאמר לאחים שלי יש דברים שיותר מעניינים אותם ממה שקורה לי בהארד דיסק.

אבל מאז עברו הרבה ביטים בקו הטלפון שמחבר אותי אליכם, ולמרות שדף הבית שלי הוא עדיין לא לסביאן דוט סקס, במחשב שלי לא חסרים חומרים קווירים, אם לקרוא לזה כך.

אז באותו לילה הגעתי לפריידזין. זו כבר סיבה למסיבה. אלמלא הכרתי את פריידזין לא הייתם חווים את האושר הזה שאתם חווים בכל פעם שאתם קוראים ממוצא פי מפיק המרגליות. אבל חוץ מהעובדה שאותו לילה סימן את תחילת הרומן הנפלא שביני ובניכם, באשמורת השלישית שלו גם נחשפתי לראשונה לספרות הלסבית.

"ספרות לסבית" זו לא בדיוק בחירת המילים הנכונה. אני לא מדברת על וירג'יניה וולף וגם לא על נטלי ברנייה, אני מדברת על ספרות קצת יותר, ובכן, קצת יותר זולה. טוב, האמת היא שאני מדברת על ספרות הרבה יותר זולה. כזאת שגורמת לדניאל סטיל להשמע כמו הרמב"ם. רומנים למשרתות כל-כך מתקתקים, כך שרק נשים עם ליבידו ראוי והמון, אבל המון זמן פנוי, יכולות להגות. והכל בשפה הקווירית.

נשים שנמשכות לנשים, שמחזרות אחרי נשים, שמתאהבות בנשים, ושנגד כל הסיכויים מצליחות לגעת להן בציצים. באותו לילה קראתי על סוכנת קשוחה שמתאהבת בבת הנשיא. מנהלת חברת הייטק שמתאהבת בבלשית חוקרת. רופאה שמתאהבת בתסריטאית. לוחמת קראטה שמתאהבת במתחרה שלה. לכולן היו עיניים כחולות כמו הים, שחורות כמו פחם, ירוקות כמו האחו בכפר של הסבתא שלכם (לא הצולעת, השניה). לכולן שער שחור משחור, תלתלים מתוקים מדבש. בנות, היה שם הכל. כמה שזה מגוחך ככה זה דבילי. וכמה שאני מלגלגת על זה היום, ככה הזלתי ריר על זה בלילה ההוא.



זה התחיל בשנות החמישים כסוג נוסף של פורנוגרפיה לגבר. סקס בין נשים שנועד לטפח את הפנטזיה ההטרוסקסואלית הגברית, וששובץ בנוסחאות עלילה שחזרו על עצמן פעם אחר פעם. נשים מתוסבכות, לרוב מצויידות בטראומה מינית מהעבר, לעיתים יתומות, לעיתים מנוצלות ע"י אביהן, ותמיד פגיעות בדיוק במידה הדרושה כדי לדרדר אותן לחוויות לסביות עם נשים אחרות, מוכות גורל לפחות כמותן. הלסביאניזם תורץ, הוצג כסקס לא בשל, לא בוגר ולא מגובש, וכמעט תמיד, תחת לחץ העורכים, הסתיים בהתאבדות או טרגדיה איומה ונוראה אחרת. במקרה הטוב, הסוף יהיה "חזרה למוטב" שתצדיק את הבאת הסטייה הפורנוגפית ותעניק איזושהי לגיטימציה, קלושה ככל שתהיה, לפירסום של הספר. הקודה הזאת הכרחית. גורלה העגום של הגיבורה מדגים לקח מוסרי שמציל את הספרים הללו ממעמד של פורנוגרפיה ותו לא. מובן שהוא מסב מורת רוח רבה לקוראות, אבל הקוראות לא היו מעיניהם של המפיצים, ויש להניח שבלעדי אותו האפילוג הדמגוגי, לא היו מתפרסמים מרבית הספרים שהתפרסמו. המטרה המקורית, כזכור, לא היתה להשביע את רצונן או להפרות את דמיונן של הלסביות. המטרה היתה סיפוק מאוויהם המאוד לא כמוסים של הגברים.

אבל מה שהתחיל כהשתדלות נוספת למען הקהל ההטרוסקסואלי שוחר הפורנוגרפיה, הפך למפלט ועונג אסור בשביל נשים לסביות שמצאו בספרים האלו נחמה, גם אם מתפשרת, ואיתרו בהם שיברי עלילה להזדהות איתם. אז כן, הנשים מוצגות כפגומות, וזה מקומם. ונכון, הסוף שלהן תמיד אומלל, וזה מאכזב. אבל לפחות אפשר לאתר שם נשים שאוהבות נשים, וזה יותר טוב מכלום.

עם הזמן נשים החלו לרכוש את הספרים האלו לא פחות, ואולי אפילו יותר מגברים. תת-ז'אנר ששירת פלח שוק מחתרתי של נשים לסביות, התגבש, והציג תופעת לוואי מבורכת מבחינה מסחרית, לפחות לבתי הדפוס, שעלות ההדפסה וההפצה של הספרים בין כה היתה בשבילם אפסית. ספרות זולה תרתי משמע, ולא בכדי.

המקבילה הלועזית לכינוי ספרות זולה, ה-Pulp Fiction, הוא כינוי שנטבע הודות לנייר ה- wood-pulp הגס והזול במיוחד שבו נכרכו הספרים האלו. במלחמת העולם השניה ארצות הברית סיפקה לחייליה רומנים שגודלם איפשר נשיאה בכיסי המדים, וכאשר הנשים שנשארו בארצות הברית החלו לאייש את מקומות העבודה, הספרים הגיעו גם אליהן. כך קרה, שמעמדן של הנשים כקהל יעד התרחב, כמו גם מקומן כמושא הכתיבה לספרים האלו. את תחילתו של תור הזהב לספרות הלסבית נוטים ליחס להחלטת הנהלת 'הוצאת פאוקט' להדפיס ולהפיץ רומנים של סופרים שטרם פירסמו בעבר. הסופרים לרוב השתמשו בשם פסבדונים שלאו דווקא העיד על מינם האמיתי אם בכלל, וקהל היעד שאליו כיוונו הסופרים האלו, כאמור, לא היה הנשים.

הימים לא היו ימים מחמיאים לליברליזם הנוצץ של ארצות הברית. המקרתיזם לא היה טוב להומואים, בוודאי לא ללסביות, ובשביל אישה, לגשת לדוכן ולרכוש את הספרים היה חוויה מבישה במקרה הטוב, ומעוררת אימה בדרך כלל. אבל הספרים נרכשו. הם הוחבאו בעומק הארון, נמסרו מאישה לרעותה במחתרת, ולפעמים אפילו נשרפו לאחר שנקראו.

התכנים ההומוסקסואלים קודדו במילות מפתח שהעידו על אופיים. מילים כמוodd , strange רמזו על תוכן לסבי, והאיורים בעטיפת הספרים עוצבו גם הם כדי לרמז על המסופר בהם. לרוב אלו היו שתי נשים שניצבו אחת בקרבת השניה, בניהן מגע מינימלי, וברקע דמות גבר כריזמטי.

האישה הבוטצ'ית היתה כהת עור, שחורת שער, לעיתים נדירות יפה, ולעומתה הפאמית היתה בלונדינית יפהפייה, שלרוב לבשה חצאית קצרה ומחשוף לא קצר. הלסביאניזם הוצג רע. הרבה פעמים באוריינטציה של סאדיזם, מאזוכיזם, או סתם אורגיות, ולעיתים לא רחוקות גם בהקשר של כתות שטן כאלו או אחרות. העלילות התרחשו בבתי סוהר, פנימיות, מנזרים או כל מקום שנעדרת בו נוכחות גברית משמעותית. לא בדיוק ספרות מופת, וגם לא מסמך אנושי מבריק במיוחד, אבל מעניין ללא ספק.

סביר להניח שכרגע אתם מרימים גבה, אולי אפילו ממש מפיקים גיחוך, לנוכח הסטריאוטיפים הבוטים האלו, אבל אל תמהרו לזלזל. צריך לזכור שהספרים האלו נכתבו לפני יותר מיובל, ושהם הם אלו שתרמו לעיצוב הסטריאוטיפ שעליו אנחנו מלינים היום.

בכל אופן, מאז שפלורה פטצ'ר כתבה את strange sisters המפורסם עברו לא מעט שנים, והיום, כשאל ה'מחתרת' אפשר להגיע קצת יותר בקלות, מגלים תכנים אחרים לגמרי. הנשים חזקות, מוצלחות, והן נשיות וסקסיות גם כשהן בוטצ'ות וגם כשהן פאמיות. יותר מאוחר באותו הלילה החיפושים שלי השתכללו והגעתי לאתר ה-Lesbian Fiction של סופרת בשם רדקליף. בארץ האתר אולי עלום עדיין, אבל לסביות בעולם, כך מתברר, קוראות בו בהמוניהן. מפורסמים שם לפחות עשרה רומנים, ובאתרים אחרים שלא עיינתי בהם אני יכולה להניח שמפורסמים עוד לא מעטים. הקריאה בהם לא מחייבת תשלום.

יש שם המון ארוטיקה. סיפורי אהבה נוטפי דבש שהלסביאניזם בהם מוצג בצורה ורודה הרבה יותר ממה שידעו נשות שנות החמישים. אז זה לא דוסטוייבסקי, נכון, אבל כשרוצים לנקות את הראש איזה לילה ולחפש את הצד האופטימי בנטייה שלנו, זו אופציה טובה בהחלט. הסיפורים באנגלית, כמובן, אבל מן הסתם האנגלית שם קריאה ולא קשה במיוחד. זו גם אופציה, אגב, לצעירות בניכן שרוצות לחשוב שהן מפיקות משהו מבזבוז הזמן וה'שיטחיות' הנוראה הזאת. תספרו לעצמכן שכך אתן מלטשות את השפה הבינלאומית. האחרות, אתן לא צריכות לספר כלום. (אלא אם כן אתן רוצות לכתוב על זה כתבה, ואז אתן פשוט יכולות לבדות לכן שם ואז לדוווח שבדיוק סיימתן לשכתב את הגמרא), ואגב זה, אז נראה לי שכאן תסתיים הכתבה. אני עייפה. בדיוק סיימתי לשכתב את הגמרא.

http://www.radfic.com/novels.html - כאן תוכלו לקרוא על הרופאה שהתאהבה בתסרטאית, או על בת הנשיא שמנהלת רומן עם שומרת הראש שלה. (הסיפור האהוב עלי).
מוקדש לכל אלו שגולשים כאן ואז מוחקים את ה"היסטורי".

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...