עוד בחדשות ודעות
 >  > 

שחר של יום ישן

הבחירות כבר הוכרעו, התוצאות ידועות לכולם, רק דבר אחד אולי שכחנו, מי באמת משלם את המחיר

עכשיו, לאחר שהבחירות הוכרעו, יש איש אחד במדינה שאין לו מה לדאוג בעקבות תוצאותיהן. מבעד לערפל הקואליציוני, ענני השחיתות והשקרים, מדמנת התעמולה נמוכת הדעת מבעד לכל אלו מבצבצת אמת אחת, נחושה ובוטחת - ליוני רועה אין מה לדאוג. תוצאות הבחירות מבטיחות את המשך המלחמה, הכיבוש והטרור ויחד עם אלו, את המשך ההתרפקות האינפנטילית בזרועות הארץ-ישראליות הממוחזרת.

ככה זה במזרח התיכון הישן, נידונו לעוד כמה שנים טובות של שירה בשידור. מדוכאים? מבוהלים? נגעלים? תצביעו בשלט, לשרה'לה. שרה'לה-שרון-יביא-שלום, זה מה שהולך עכשיו. זהו שחר של יום ישן, ואין מה ללכת לכיכר. אבל בדרך לבחירתו מחדש של ה-Sugar daddy הלאומי, ראוי להתעכב לפחות על מותג חדש אחד שהבליח בשמי המולדת: אסקייפ, המותג שהוציא את המפלצות מהארון והביא להן אותה בסטיילינג איכותי, אחותי. רק תעזבו אותנו מחוסר ביטחון, שעמום ובדידות, לנו יש מפלצות אחרות, מעשיות הרבה יותר, מפלצות כמו שנאה, גזענות ופחד. בחסותן הצליח גן השבטים המתפצלים של החברה בישראל להגדיר את עצמו אולי טוב מאי פעם בעבר, לאורך קווי התפר של את-מי-אני-הכי-שונא.

כמו בפרסומת, בעצם - השנאה שלך מטריפה אותך? אסקייפ. לעלה ירוק, לשינוי יש לאן. רק לא לראות למציאות את הלבן בעיניים. אסקייפ, כי עכשיו אפשר לבחור את מי שונאים יותר, את החרדים או את הערבים. בשביל בנות השבט הישראלי הגאה ובניו, היו אלו בחירות מביכות. אחרי האפיזודה של הח"כ ההומו הראשון (שחלפה עוד לפני שהכיף האמיתי התחיל) הגיעה שפעת המועמדים הגאים במקומות משפילים. כזה שפע, שאפילו הדיבור העבש על הקמת מפלגה הומו-לסבית התקמבק לו. אבל אז, שבוע לפני הבחירות, הגיעה ההתרסקות האמיתית. ספיישל החוליה החלשה, עם משתתפי תחרות "גבר השנה". כל מי שצפה באותו אירוע טלוויזיוני נדיר יודע שמאז השתנתה דמותה הציבורית של הקהילה לבלי היכר. החוליה החלשה, החוליה הכעורה והחוליה הסתם טיפשה במחשבה שנייה, יכול להיות שיש נסיבות שבהן עדיף שאנשים מסוימים יישארו בארון, מעין אחצון מהופך, למען הקהילה כמובן.

יש לסביות שאוהבות שירה בציבור, יש הומואים שהצביעו שינוי. בדרך לעולם השלישי, לפחות נקנה נייד חדש. בדרך לעולם השלישי, גם מפלצת על אקסטה לא תמחה את העובדה שחגיגת הספק-דמוקרטיה של הלוואנט התנהלה על גבו של עם כבוש, התנהלה על גבם של מיליוני אנשים שהיו נתונים בעוצר, התנהלה בשעה שבה, כרגיל, הספק-דמוקרטיה מנעה מספק-בני-אדם חופש תנועה, טיפול רפואי, חרות. כבר התרגלנו כל כך למשטר העריצים שלנו, שנדמה שאין טעם אפילו להזכיר לעצמנו את שאנו מעוללים. לא נורא, לפחות ביש"ע היו אחוזי הצבעה גבוהים. שקט, כובשים. העיקר שהיהודים יכלו לנסוע בבטחה על כבישי האפרטהייד לממש את זכותם הדמוקרטית ביום חג זה. טייבה, תתכונני.

העניין הוא שלא רק טייבה צריכה להתכונן. בתחרות השנאה בשידור, יום יבוא ועוד מיעוט אחד יפציע על הכוונת. ביום ההוא, לא יעזור לנו שאפיזודת-הח"כ שלנו הייתה ביטחוניסטית; אפילו לא יעזור לנו שב"גבר השנה" משתתפים קצינים קרביים, ציוניסטים אמיתיים, הזיקפה הלאומית בהתגלמותה. יום אחד daddy לא יאהב אותנו יותר. עד אז, נותנים לנו להשתתף בניסוי, להצביע מי החוליה החלשה ולטרנספר אותה מהמסך. בינתיים, אלפי הומואים ולסביות אינם מסתפקים בלהגיד "יום יבוא" הם מביאים את היום, בהשתתפות מרצון בשעשועון השנאה. זה עצוב וזה מייאש, אבל בסוף (כנראה) מגיעה ההתפכחות. השאלה היא רק אם נשכיל לפקוח עיניים רגע לפני שפנינה תקרוץ לנו ותגיד: אתם החוליה החלשה, שלום.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...