עוד בחדשות ודעות
 >  > 

ס' בשביל סטיגמה

כולנו מכירים את הסטיגמות והתגיות החברתיות המודבקות לכל ההומואים. לפי איך שהחברה רואה אותנו, אנחנו נשיים, אוהבים מוסיקה מאוד מוגדרת ומיוחדת (בט מידלר), עוסקים במקצועות "אמנותיים" כמו עיצוב פנים וספרות, מתלבשים באופן מיוחד ויוצא דופן, ומעל לכל - אנחנו מאוד מיניים וסקסיים. אורי שחף מספר כמה דברים שלא ידענו על סטיגמות ותיוג חברתי.

המושג תרבות הומו-לסבית נוגע לרוב בתרבות הכרוכה בלהיות הומוסקסואל מחוץ לארון בישראל. האהבה והאכזבה, הבעיות במשפחה והיחסים עם החברים, היחס כלפי הקהילה והיכולת באמת להיות חלק מדבר כזה או להיות יחיד בתוך דבר גדול שכזה ועוד. הבעיה לדעתי מתחילה כאשר דווקא הומוסקסואלים ולסביות המודעים לעצמם, מתעקשים ליצור תרבות אלטרנטיבית כוללת החותרת תחת אשיות התרבות ההטרוסקסואלית, שהיא בהכרח תרבות המבוססת על אלמנטים אשכנזיים, קפיטליסטיים, גבריים מאד, מיליטריסטיים ולא אחת שמרניים ביותר, עת הם מקדשים את מושג המשפחה הקונבנציונלי. הבעיה אצל תנועה החותרת לשינוי החברה הקיימת, וכמי שבוחן את הקהילה ההומו-לסבית בכלים ביקורתיים אני סבור שאכן מדובר בתנועה חברתית החותרת לשינוי יסודי בחברה הקיימת ובתפיסותיה, מתחילה כאשר קבוצות מסוימות בה חותרת ל"גטואיזציה" של הקבוצה, כלומר להיבדלותה מן החברה הכללית והסתגרותה במסגרת גטו בעל מאפיינים תרבותיים / לאומיים / דתיים מובהקים. אם למשל ניקח דוגמא מן התנועה לשחרור מהדיכוי המיני שמובילות הקבוצות הפמיניסטיות החל משנות ה60- של המאה ה20-, הרי שכיום הגוון השולט בתנועה זו - שחוצה מחנות פוליטיים, אגב - הוא אינטגרציה שחותרת לשוויון, ואילו גוונים שוליים חותרים להיבדלות מהחברה הכללית, למאבק פמיניסטי רדיקלי ביותר ואף לחתירה כוללת (שספק אם יש בה אלמנט קונסטרוקטיבי כלשהו) תחת אשיות החברה הכללית שעוברת שינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים.

                                                                                            * * *

מעטים המשוררים בישראל שניתן למקם אותם כמשוררים "טובים" ולמעלה מכך. אני עצמי הייתי מציב בשורה הראשונה את דליה רביקוביץ', יונה וולך ז"ל, תרצה אתר ז"ל, יהודה עמיחי ז"ל, מאיר ויזלטיר ועוד. רוב המשוררים הללו כותבים על חייהם, כאביהם, אהבותיהם, אכזבותיהם וכיו"ב, במובנים שאינם שונים מבחינה רגשית מן המובנים בהם כותבים משוררים הומוסקסואלים דוגמת אילן שיינפלד. לעומת השירה ההומו-לסבית הקיימת בארץ, על אחת כמה וכמה לעומת הספרות ההומו-לסבית הנבובה וחסרת המשמעות הנכתבת בישראל, אותם משוררים (וסופרים) מהווים הן אוואנגרד לירי-פואטי והן אוואנגרד פוליטי של ממש. אע"פ כן, התרבות ההומו-לסבית הישראלית - שהיא בהתהוות מבחינה היסטורית - מתעלמת מהם במופגן. מבחינתה, ספר חדש של אילן שיינפלד ראוי לסיקור נרחב ולפרסום רב, ואין ספק ששיינפלד הוא אכן משורר טוב וסופר בעל איכויות כאלו ואחרות, אולם מדוע ספר שיריו החדש של ויזלטיר - "שירים איטיים", איננו זוכה לתהודה נרחבת כפי שזכה לאותה תהודה בתקשורת הכללית, ההטרוסקסואלית? האם ויזלטיר, משורר בעל שיעור קומה עצום, איש שמאל ופלורליסט, אדם בעל השקפות חברתיות לעילא ולעילא, איננו ראוי לתהודה כמו אילן שיינפלד - ולדעתי, הרבה יותר? יהיו אשר יאמרו שהתהליך אשר מבקשים להוביל מעצבי התרבות ההומו-לסבית ואלה אשר ניצבים בראש הקהילה ההומו-לסבית, הוא תהליך מהפכני המבקש להציג תרבות חלופית לתרבות השלטת ובכך מבקש לשנות את החברה מן היסוד. זו טענה נכונה ביסודה, אך האם טענה זו איננה מכסה על מגמה בדלנית-מסתגרת של הקהילה, שאיננה מבקשת לשנות את החברה אלא מסתגרת מפניה בדל"ת אמות של גטו ורוד? לדעתי, מעטים ההומוסקסואלים והלסביות מקרב המנהיגות הקהילתית והפעילים בקהילה המבקשים באמת ובתמים לשנות את החברה. היחס של הקבוצה הדומיננטית בקהילה ההומו-לסבית כלפי המושג "תרבות" - הספרות, השירה, האמנות - היא בבואה מדויקת וחדה של הערכה זו. ההתעלמות מהתרבות ההטרוסקסואלית, שבמקרים לא מעטים היא מהפכנית, ביקורתית ובת-ברית טבעית של התרבות ההומו-לסבית, משקפת את המגמה המסוכנת הזאת. השגת שוויון זכויות ושינוי חברתי ביחס כלפי הומוסקסואלים ולסביות לא יכול לבוא מתוך השקפות בדלניות, אלא אך ורק מתוך השקפות מהפכניות החותרות לשינוי באמצעות תהליך של אינטגרציה הדדית, שפירושו - בריאת חברה חדשה, סובלנית יותר, מתקדמת ופלורליסטית, שהיא ההפך הגמור מבבואתה הנוכחית של החברה הישראלית העכשווית, המקדשת ערכים המנוגדים לחלוטין לעקרונות הפלורליזם ולתרבות דמוקרטית, אזרחית וסובלנית.

                                                                                            * * *

הניתוח של היחס של הקבוצה הדומיננטית בקהילה ההומו-לסבית הן למעמדה העתידי של הקהילה בחברה הכללית, הן לחברה הכללית כסובייקט בפני עצמו והן למאפיינים של החברה הכללית - בראש ובראשונה התרבות, לא יהיה שלם ללא ניתוח מעמיק יותר בפרספקטיבה היסטורית-ביקורתית. המרקסיזם בהתפתחותו הנוכחית, כלומר בהתנערותו מהתפישות הקומוניסטיות הטוטליטריות שאפיינו את ברית המועצות ובאימוצו את התפיסות הביקורתיות השמאליות המערביות (המהפכנית הגרמנייה רוזה לוקסמבורג, המהפכן האיטלקי אנטוניו גראמשי, ממובילי התפיסה המהפכנית של מרד הסטודנטים בצרפת בשנת 1968 - ד"ר הרברט מרקוזה ועוד), יכול להציג ניתוח היסטורי יותר כולל של הקהילה ושל יכולתה לגבש תפיסה מהפכנית שתוביל לעיצוב חברה חדשה.

במאמרו "סוציאליזם בעידן הקפיטליזם המאוחר", שפורסם בספר "המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן", כותב ד"ר משה צוקרמן, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב:

"השקפת ההיסטוריה של מרקס גורסת טלאולוגיה אמנציפטורית. כלומר, מרקס אכן מאבחן את הציוויליזציה האנושית כדכאנית מעיקרה (כאשר 'עיקרה' איננו מכוון להנחה מטאפיזית כלשהי, אלא לארגון החברה על-ידי האדם בתנאים ההיסטוריים הנתונים), אך הוא מזהה גם בתהליך ההתפתחות הציוויליזטורית מגמת שחרור אפשרי (ושוב, הכוונה לשחרור מאותם 'כבלים חברתיים', שהאדם בעצמו ייצר אותם, כלומר, לשחרור מדיכוי אנושי, שנוצר כתוצאה מפרספקטיבות חברתיות של האדם עצמו). יתירה מזו: הוא אף סבור כי בסופו של דבר, ניתן יהיה להתגבר על הדיכוי במעמדו כגורם חברתי, קרי, לארגן את החברה (הווייתו של האדם) באורח לא-דכאני". הניתוח החד, המדויק והנכון של ד"ר צוקרמן את ההגות המרקסיסטית, מקנה לנו יכולת לנתח ניתוח מעמיק של המצב הנתון של הקהילה ההומו-לסבית. הקהילה ההומו-לסבית נתונה - כמו ייתר הקבוצות המדוכאות באוכלוסייה - בסיטואציה היסטורית דכאנית שמלווה את כל שלבי התפתחות האנושות. רוב חברי הקהילה מדוכאים באותה מסגרת של הוויה חברתית מדכאת: משטר קפיטליסטי הנשלט על-ידי בעלי הון, בעל סממנים לאומניים באופן טבעי, מסוכסך ומפולג מבחינה תרבותית, עם נטייה בדלנית של רוב הקבוצות החברתיות המדוכאות, כאשר האלמנטים העדתיים (תרבות מערבית), המיניים (גבריות סטרייטית) והמיליטריסטיים מתווספים. הדיכוי המעמדי פיתח צורות נלוות נוספות של דיכוי, והמרקסיזם המתחדש מנסה להתמודד עם כולן. דווקא משום שהקהילה ההומו-לסבית נמצאת בסיטואציה היסטורית שמדכאת, מפלה ומקפחת את הקהילה (ומצבה של הקהילה הוא יחסית טוב, לעומת אוכלוסיות כמו נשים, מזרחים, ערבים, תושבי שכונות, מהגרים ועוד), היא יכולה לחבור לקבוצות חברתיות מופלות ומדוכאות באוכלוסייה ועמן לחולל את השינוי החברתי המיוחל, את השחרור החברתי, ואם להשתמש בקלאסיקה המרקסיסטית - את המהפכה. אולם הדיכוי לעולם לא יחוסל ללא יכולת לארגן מחדש באופן כולל את החברה באופן לא-דכאני, ובמובן המרקסיסטי - בו דוגל כותב שורות אלו - לכונן חברה דמוקרטית והומנית של צדק חברתי, חברה סולידרית, חברה סוציאליסטית. המגמות הבדלניות בקהילה, המתבטאים בראש ובראשונה בשלילת או בהתעלמות מן אלמנטים רבים מן התרבות ההטרוסקסואלית, אינם מסייעים למגמה זו. ההישגים הם חלקיים ופורמליים, ומתבטאים בשינוי בחקיקה בלבד. אולם החוק הפורמלי והשינויים בו אינם משנים הוויה חברתית, לבטח לא מחסלים אפליה ודיכוי. עובדה היא, שבמדינת ישראל אין כיום שום חקיקה אנטי-מזרחית, אולם עדיין המזרחים מופלים ומצויים - יחד עם הערבים - בראש הצועדים במצעד המובטלים, העניים, הנבערים, המקופחים והמופלים בישראל. השינויים בחוק הם שינויים קוסמטיים. הגטו הוורוד שמנסים פעילים ומנהיגים בקהילה ליצור בחברה הישראלית, ללא התחברות לקבוצות מופלות ומדוכאות אחרות בחברה זו, הוא מסוכן לעתיד הקהילה. התרבות הבדלנית ההומו-לסבית משקפת במדויק את המגמה הזאת, ואם מגמה זו לא תשתנה היא תחבור למגמות דומות שמובילים ש"ס מחד וקבוצות שוליים בקרב האוכלוסייה הערבית (בל"ד למשל) מאידך. התוצאה תהיה אחת: המשך התפרקות החברה הישראלית עד לקריסתה המוחלטת. רצח רבין היה ההתחלה של קריסה זו, והיא איננה נפסקת עד היום. בהיעדר תהליך מהפכני שיוביל לשינוי חברתי ולגיבוש חברה חדשה, תתגשם נבואתו השחורה של מרקס: "שינוי מהפכני של כל החברה כולה או שקיעתם המשותפת של כל המעמדות הנאבקים". טוב תעשה הקהילה ההומו-לסבית שתרים את הדגל הוורוד של המהפכה, שיהיה תחת הדגל האדום המהפכני של כלל הקבוצות הנאבקות.

הנטייה הטבעית היא לתייג, לסדר, לתחום, להגדיר - זה מקל על חיינו. הדברים שלהלן הם עדות לתיוגים לא מוצלחים, תוויות שמוקמו על בקבוקים בטעות והתוצאות של אותן טעויות. הסיבה לכתבה הזו היא אירוע שקרה לפני כשבוע במקום עבודתי. שתי מוקדניות ממוקד השירות (כשאני יושב בעמדה ממולן) החלו להתווכח על נטייתו המינית של דוגמן אחד. האחת טענה שהוא הומו, השנייה טענה שהוא סטרייט... הויכוח הנ"ל הפך מהר מאוד לויכוח על הסממנים להומו-סקסואליות... ומה שאני שמעתי שם, נשמע מצוץ מהאצבע כמו הכוחות שטענו שיש למכשפות. אני אתחיל בעצמי... ביום שבו סיפרתי לחבר טוב שאני הומו. המיקום - מקום העבודה שלי. להלן פרוטוקול השיחה כפי שאני זוכר אותו: רן: לא סיפרת לי איך היה הדייט אורי: לא שאלת עד עכשיו רן: איך קראו לה? אורי: איך קראו לו! רן: מה זאת אומרת? זה היה הוא? אורי: כן. רן: מה זה היה הומו? (שואל ומתפקע מצחוק) אורי: כן. רן: גילית שהוא הומו ומה עשית? אורי: ישבתי ושתיתי איתו... רן: ידעת לפני זה שהוא הומו? אורי: כן. רן: אז למה יצאת איתו? אורי:... (מקלל את הרגע והשתיקה שנוצרה) בוא נחשוב טוב. רן: (האיש לומד מחשבים באוניברסיטה... לקח זמן עד שקלט) לא יכול להיות. אורי: מה לא יכול להיות? רן: אתה לא הומו. אורי: (שתקתי) רן: (כולו מחוייך, בוחן את מבטי) אורי: אתה לא מאמין? רן: לא. אורי: למה לא? במשך כמה שנים אני מסתיר את הקבצים שלי במחשב, נועל את הדלת של החדר שלי, מחביא בתוך מגירות עם מנעול דברים שכתבתי... מסתיר את זה, מפחד שיקלטו... ופתאום כשאומרים את זה בצורה הכי גלויה, אנשים לא מאמינים לי. משעשע. אולי כדאי לכל הארוניסטים לצאת מהארון. רן: אבל אתה לא מתלבש כמו הומוסקסואלים ואתה לא מדבר כמו הומוסקסואלים או מזיז את הידיים כמוהם. אורי: אל תגיד הומוסקסואלים - זה נשמע כמו הגדרה של משרד ההסברה, כאילו אני מדבר עם אבשלום קור. והייתה אחת שיצאתי איתה... השיחה התנהלה באותה צורה, המשפטים כאילו חזרו על עצמם. החלטתי לקחת מספר הגדרות ואמונות שבהם החזיקו מספר חברים שלי או אנשים בסביבתי, אמונות שנחשפתי אליהם ולספר עליהם כאן: 1) הומואים הם יצורים מיניים מאוד. ליברלים במיטה. הסביר לי איתמר חברי היקר. באמת? נכון. יש לנו גן, יותר נכון גנים... והאמת היא שמבחינת מקומות חשוכים, אנחנו יכולים להתחרות בכמויות ובגודל בקרן קיימת לישראל, אבל זה אומר שאנחנו ליברלים מאוד או מיניים מאוד? המקומות הללו הם לא מבחירה. מי אוהב לאונן בחוץ? לשכב בחוץ? למצוץ בחוץ? מי נהנה לקיים יחסי מין בתוך חדרי שירותים או גני זיכרון? כמו זרם של מים שחוסמים ופורץ דרך מקום אחר, כך אנחנו - בתחילת דרכנו - והיום זה ישתמר. אסרו עלינו לקיים יחסי מין, מנעו זאת מאיתנו - אמרו לנו שיחסים שכאלה שליליים - אסורים... אז מצאנו מקומות היכרות אלטרנטיבים, מקומות מפגש שונים. הומואים אינם מיניים במיוחד. הם גברים ורובם מיניים בדיוק כמו רוב הגברים. ולגבי ליברלים? מאיפה זה מגיע? מעצם העובדה שהם הומואים והדבר נחשב לליברלי? בעברי כתבתי מספר הודעות בפורום גאווה ביואל שעניינם "זיון בתחת" בתגובה לאדם שנכנס לפורום והקניט את משתתפיו - בקריאות - "מזדיינים בתחת" כאילו מדובר בבושה גדולה. וכשרשמתי באריכות על הזיון בתחת, נשמעו ביקורות רבות... כאילו מדובר באמת במשהו מביש. עוד דוגמא לחוסר הליברליות או לפחות אמונתו של ההומוסקסואל בחוסר הליבליות של חבריו לעדה. כמה פעמים נתקלתם במשפט הנצחי: "אני לא מסתובב במקומות"... אז איפה אתה מסתובב בדיוק? הפחד הזה מהרושם שיווצר כאילו הוא שכב עם יותר משני גברים בחייו, מאיפה נובע הפחד הזה? מהאמונה שמדובר בדבר שלילי. שלשכב יותר מידי זה רע, זה מביש. דוגמא נוספת לחוסר הליברליות - שימו לב מהו נוסח ההודעות בפורום "בנים בלבד" ביואל. "זין מחפש חור" וכד' - האפלה, א-האנשה... ניסיון להרחיק את האדם מהיצר של עצמו. מי צריך מסכות? הליברל או השמרן? 2) הומואים הם נשיים - סיפרתי לאחי על היותי הומוסקסואל לפני כשישה חודשים. התחלנו אז ויכוח קטן האם יכול להיות שיהיו הומואים בקרבי. הוא אמר לי שזה לא יכול להיות, שהם לא ישרדו שם. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות במיץ, שבני אדם שונים, שמול כל הומו נשי ומוחצן יש הומו גברי ומופנם. הימים חלפו להם ולפני כחודש אחי וחברו, לוחם איתו יחד בצנחנים, יצאו לאפטר, ומכיוון שזה החבר גר רחוק הוא נשאר לישון אצלנו. בלילה הם יצאו לבלות... וכשיצאו על אזרחי שמתי לב לארנק של אותו חבר - ארנק בצבעי הקשת. ביקשתי ממנו לראות את הארנק... וחייכתי לעברו. הוא חייך לעברי, שאלתי אותו (כשאודי לא היה במקום) אם הוא יודע מה משמעות הצבעים - הוא חייך לכיווני ושתק. והוא היה מאוד גברי.

3) אוהבי מוסיקה בסגנון מסויים - לפני כשמונה חודשים ידידתי הטובה חגית, ממקום עבודתי (אז, היום היא כבר עברה) הכירה אדם שמאוד מצא חן בעיניה. ערב אחד, ביום הולדתה הוא הזמין את חבריה הקרובים אליו הביתה לחגוג. בזמן הארוחה, בין מנה למנה יצא לי לבחון את מדפי הדיסקים של אותו בחור. התחלתי לבחון את הדיסקים ונבהלתי... עברתי על הראשון וראיתי דיסק של בט מידלר, אחר כך עוד אחד (ועוד מסודרים לפי הסדר - שזה מחשיד פי שניים), לאחר מכן ראיתי דיסק של ברברה סטרייסנד. התחילו לי תחושות של חולשה ואולקוס... בקושי רב העזתי להביט בהמשך. היו שם כל הדיסקים של מדונה, שירי שנות השמונים, בוני-אמ, אסופת מחזות זמר. כאן נעצרתי. אני מאוד אוהב את חגית - היא חשובה לי ולעולם לא ארצה לראות אותה פגועה. לחשוב שהיא תתחתן עם מישהו שבלילה, כשתישן יקום לצ'טצ'ט עם גברים אחרים... מעורר בי חלחלה. מגיע לה מישהו שיאהב אותה במאה אחוז. היה לי קשה להעלות בפניה את הסוגיה, חטפתי עצירות אוראלית אקוטית... ובסופו של דבר כשהצלחתי לפלוט את המילים - שיערותיה סמרו. מאז ועד היום חלפו שמונה חודשים... ונכון שהכל בגדר השערה, אבל הוא עושה רושם סטרייטי למדי (והיא איתו כל יום - הם גרים ביחד.) לעומתו אני מכיר רבים ששומעים רוק כבד או קלאסי או ג'אז... בקיצור - טעם מוסיקאלי איננו המנבא להומוסקסואליות (למרות שאנשים יטענו שקיימת קורלציה גבוהה בין העדפת מוזיקה מסויימת להעדפה מינית מסויימת) 4) מתלבשים בדרך מסויימת - אולי בעבר זה היה נכון. אולי אז היינו יחודיים בלבושנו, המהודר, הבוהק, הנוצץ, הצמוד. היום הגענו למצב ש"ערסים" מתלבשים כמונו. (אני לא אתפתה להגדיר כאן מהו ערס... נכנה אותו בכינוי - פורע נימוס) יש מספר חברים שלי שמתלבשים כמו הומואים ואינם הומואים כלל. ואילו אני? מתלבש כמו סטרייט... רבות הפעמים שקיבלתי על כך ביקורת נוקבת. 5) נושאים את דגל הקשת - זהו סיפור אלטרנטיבי לזה הקודם שתיארתי בסעיף ה- 2. אני וחברי הטוב ערן נסענו לטיול בתורכיה לפני כשנה. קצת שונה מאמסטרדם (אבל אתם יודעים מה אומרים על תורכים... עוד דעה קדומה) אבל עדיין טיול. ישנו במלון בשם מריט-לימרה - מלון נהדר שבנוי ברובו בצורה של בתי דירות קטנים, גושי בניינים עם שלוש קומות ובכל קומה יש דירה. אנו התארחנו בקומה שנייה. יום אחד כששחינו בבריכה זיהה חברי מגבת בצורת דגל הגאווה פרושה לה לאורך המרפסת בקומה השלישית מעלינו. "אולי זה סימן" הוא אמר לי. "מה כמו השיגור של באט-מן? רוצים זיון אז מדליקים את הפרוז'קטור עם סמל הקשת?" צחקתי. במשך יומיים התווכחנו על זה בלי סוף. בסוף החלטנו לעלות יחד, לדבר איתם - זה לא יזיק. דפקנו על הדלת, אני מאחוריו. את הדלת פתחה לנו זקנה אחת (כנראה גרמנית) ומאחור היה בעלה הזקן... עכשיו, ייתכן שמדובר באמת בזוג ליברלי, כזה שאוהב לערבב ולהתערבב, אינני יודע, בכל אופן, לא כל מי שנושא את הדגל מתכוון לכך. 6) זיהוי על סמך מקום העבודה - שני סיפורים בנושא: א) הייתה תקופה שהייתי שותף לדירה של חבר טוב שלי ושותפה שלו. השותפה הנ"ל הייתה מופת ומודל לכל סטוציונר משופשף - אם מספר האנשים ששכבו איתה היו מצביעים למרדכי - ייתכן והוא לא היה צריך לפרוש מהמרוץ לרשות הממשלה. היא כרגיל, הביאה חבר באחד הלילות, וכמו תמיד היא סיפרה לו מי הם שותפיה. הנ"ל שאל אותי בתמימות - "מה אתה עושה?" אמרתי לו שאני לומד משפטים כרגע - הוא אמר לי "למה אתה לא הולך ללמוד מקצוע של הומואים? כמו מעצב?" כן. ישנם רגעים שבהם יש לך חשק עז לתקוע אגרוף בפרצופו של אדם. לקחת את סיר הלחץ שאמא מבשלת בו את הממולאים ולהכות מספר רב של פעמים בראש החלול של האדם... והדבר הכי משעשע - הנ"ל לומד ספרות בבית הספר של שוקי זיקרי. ב) סיפור שקרה לחברי היקר ושתיים מידידותינו המשותפות, שישבו להם יחדיו ב"אורנה ואלה" ובסוף הארוחה השאירו על החשבון פתק עם השם ומספר הטלפון. אותו מלצר ששירת אותם חזר לטלפון וביקש לדבר עם שרון. "מדבר" ענה חברי שרון... זה היה הרגע שבו נפל האסימון לאותו מלצר... הוא חשב ששרון זו אחת הבנות. הוא סיים באלגנטיות את השיחה. 7) מקום בילוי - חבר טוב שלי ללימודים - צביקה. היה בטוח עד לא מזמן שהומואים יש רק בסדרות חלל כמו האנטרפרייז. מדברים על חוצנים - אבל אין באמת כאלה. צביקה כשדיבר על הומואים נשמע כמו סנטור מקארת'י בנאומיו על סוציאליסטים... והנה באחד הימים, בעודי יושב בקפקא, אני מוצא את עצמי מנפנף לו לשלום. קמתי לעברו - הוא היה עם חבריו היקרים (בעלי אותם עמדות לגבי הומואים). "שלום. מה אתה עושה פה? חזרת בתשובה?" שאלתי. "למה חוזר בתשובה?" הוא שאל. "התחלת להסתובב בבתי קפה של הומואים." צביקה שמע את זה ונכנס לחרדה קשה. הוא ידע עלי וכך גם חבריו, אבל מכאן ועד לשבת בבית קפה של הומואים??? בעבר יצא לו ללכת גם למסיבה של הומואים והתחילו איתו שניים - הוא הרגיש כמו ג'ודי פוסטר בסרט "הנאשמים". כאילו אנסו אותו. סיכומו של דבר. לא כל מי ששומע מוזיקה של הומואים, הולך למקומות של הומואים, עובד במקומות או עבודות של הומואים, מתלבש כמו הומואים הוא הומו בעצמו. וכאן אני חייב לציין את הגיי-דאר המיתולוגי - אותו רדאר המזהה גאים שנטען כי הוא טבוע ברובנו - או במנוסים מאיתנו. הרדאר הזה פועל הרבה פעמים על אותם תיוגים רגילים, רק שאנחנו לומדים עם הזמן להוסיף לו פרמטרים מיוחדים, רגישים יותר. גיליתי שהרבה פעמים, רבים מאיתנו מוצאים את ההומו בכל סטרייט שזז - מן תחושה קיבוצית, כאילו כולנו מאותו הכפר. אם כל מי שהיינו חושבים שהוא הומו באמת היה הומו - הסטרייטים היו עשרה אחוז. לא על פי אוכל, ניהול משק הבית, החברים, ההתנהגות, המראה הכללי, העבודה, הבילויים, היצירתיות, קשרי המשפחה, העדפות המכונית או חיית המחמד, המוזיקה... לא ניתן לזהות באופן ודאי על סמך כל אלו. תמיד יש להפעיל את החושים ולפעול בזהירות, לגשש... צריך תמיד לזכור מה ששמעון פרס, ליפקין שחק ומרדכי כבר הפנימו - סקרים וסטטיסטיקה אינם מדע מדוייק וכמו ששמעון פרס אומר - "סקרים הם כמו בושם - מותר להריח מהם, לא לשתות אותם"...

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...