עוד בתרבות ובידור
 >  > 

את נלחמת לבד

לשז, משוררת מוכרת בחוגים רבים, יש מה לומר על שיריה, על הרומן שפרסמה, על הדיסק שעומד לצאת, וגם על היחס המדכא של החברה הישראלית

הספר האחרון פרי עטך שראה אור, "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", נקרא אוטוביוגרפיה בדויה. הגיבורה, נפגעת גילוי עריות, קרויה "שז", בשמך; מדוע?
לדעתי מאוד חשוב שברומן כזה יהיה אלמנט תיעודי, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא אישית, פרטית. השניה והעיקרית היא כדי שאנשים לא יבטלו אותו כ'בדוי'. זה לא דבר שקוראים בעיתון וקורה למישהו אחר, אלו דברים מהחיים ממש, וחשוב לי שיבינו את זה. כן, זה משנה גם לצרכים הרכילותיים, אם זה יגרום לאנשים לתפוס שזה קורה גם בבית של השכן, גם אולי בבית שלהם עצמם.

הכותרת - "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", נראית מאוד מנותקת. מצד אחד, הפיות, שהן לא חלק מהאתוס הישראלי, ומצד שני ארץ ישראל. נשמעת כאן סוג של האשמה, סוג של ביקורת על החברה הישראלית.
הילדה בספר בורחת למחוזות הדמיון. הפיות באות מסיפורי ילדים, שהם אוניברסליים ולאו דווקא זרים. הילדה הזו לא גדלה בבית דתי או יהודי. הגואל- הפיה- הוא בדמות אישה, והוא לא יכול להיות גבר. בגלל העינויים בבית, הגאולה באה דרך האהבה - דרך האהבה לאישה.

הוצאת הספר לוותה ביחסי ציבור מאסיביים, בהרבה ריאיונות בעיתונות, לצד ביקורות קיצוניות, ובפועל - הספר לא הצליח בחנויות וירד מהמדפים. מה קרה בדרך?
בספר 'ריקוד המשוגעת', השיר האחרון נקרא 'תירוצים ספרותיים': ("כשיגיע יום הדין לאבות האונסים/לא תגידו אף מילה/ סופסוף תשבו בשקט/ ותתנו מקום לזוועות בכיה של הילדה/ אבל עד שיגיע יום הדין תמשיכו לסתום לי את הפה/ ולחייך אליי בנימוס/ לא תדפיסו את השירים שלי במקומותיכם/ ותמשיכו עם תירוצי ספרות"): יום הדין עוד לא הגיע, והיות וכך 'לוליטה' של נבוקוב הוא רב-מכר, וספרי שלי שנכתב מזווית ה"קורבן" (אני לא אוהבת את השימוש במילה הזו) לא מקובל על הביקורת. הקוראים מחפשים את האלמנט המציצני- פורנוגרפי, ויש מצד הקהל המון חוסר נכונות לקבל את הזווית שלי. יש הרגשה של ביטול מתוך סטיגמה: את מדברת על גילוי עריות ועל לסביות, משמע את לא סופרת אמיתית. אלו אמונות שנועדו להשתיק 'אותנו' יוצאי הדופן כדי להשאיר את הקול המרכזי בידי השליטים, ומי ששולט היום בעולם הספרות הם הגברים והגישה הגברית. ספר כמו 'לוליטה' מאפשר מציצנות מזווית תוקפנית, שמשחררת מרגשות אשם. אנשים יקראו את נבוקוב מנקודת מבטו של התוקפן, מעט מאוד מהם נדרשים לחשבון נפש, בינתיים חווים חויה פורנוגרפית, ולכך יש לגיטימציה מלאה.
הספר שלי לא עשה חשבון לאף אחד, והלך עם האמירה עד הסוף. כמו קהלת, הוא בא בחשבון עם כל החברה הישראלית. הילדה בספר מדברת על הורים, פסיכולוגים, המורים, המטפלת, השכן, איפה הם היו? לא היה להם נוח ומתאים.
המכירות של הספר היו נמוכות ביותר, ולא הכניסו אפילו כדי משכורת חודשית. זה דבר שלא מזכירים בריאיונות, מעין גול עצמי. הספר דרש מספר שנים לכתיבה, ריצה להוצאות, עריכה. עבודה מפרכת, וזה מבלי להזכיר את עבודת הנפש העצומה. אני לא מיתממת, אני יודעת שלא קל להיות סופר בארץ. לא סתם המכירות כל כך מעטות. זו היא הדרך להשתיק, להכניס את הסופר למלכוד: אם אין פרנסה, אפשרויות הכתיבה מוגבלות, זה מעגל סגור.
אם הייתה בארץ תנועה פמיניסטית חזקה יותר, הוצאה-לאור כמו 'המין השני' בזמנה, היה יכול להתקיים קול נשי-ספרותי אמיתי. זה אולי מאוד פלצני לומר את זה אבל אולי המדינה היתה נראית אחרת אם היו מלגות מטעם, לדוגמא, גופים פמיניסטיים שעוזרים לסופרות לתרגם, אולי להוציא בחו"ל היכן שלספר היה סיכוי טוב יותר. במערכה הזו את לוחמת ואת יחידה. במקרה הטוב באים אלייך אחרי הופעה ואומרים 'נגע בי'. אני לא מבטלת את זה, אבל עדיין את המלחמה הזו את נלחמת לבד.

 

יכול להיות שיש לזה קשר לקהל היעד שמשתמע מהספר, שהוא קהל של לסביות ונשים פמיניסטיות צעירות? יש פנייה לנשים בגוף שני, המציאות היא מציאות מאוד 'ביצתית'.
עצם השאלה היא תולדה של דיכוי מופנם. מעולם לא קרה שנכתב ספר על תרבות סינית ואמרו שהוא מיועד רק לסינים. קחי לדוגמא את בשביס זינגר. הוא כותב רק ליהודים? הדיכוי המופנם מתבטא בכך שאם אני כותבת על תרבות מסויימת זה הופך אותי לארכיטיפ, לזן מוגדר. אני בסך הכל כותבת סיפור של אישה הנאבקת על חייה, על זכותה לזכור את גילוי העריות, לדוגמא, ודרך כך על זכותה לאהוב ולחיות. זה לא שמור ללסביות או פמיניסטיות או צעירות. חברה שלי דיברה על הנושא הזה עם סבתה ב"עמך"- ארגון ניצולי שואה, ואותם הנושאים עולים: האם הזכות לזכור יכולה להוביל לאהבה? אני לא מקבלת את התיוג הזה. הנושא הוא נושא אוניברסלי, ולא כי כתבתי בכוונה לגעת בכל נפש בעולם, אלא כי ישבתי וחפרתי בעמקי הנשמה שלי. אם הגעתי לשורש התחושות האלו, עשיתי משהו אוניברסלי שכל אחד שחווה קושי בחיים האלו, שנאבק על הזכות לשמר זכרונות, בלי שישכתבו לו את הילדות, יכול להתחבר אליו. במשפחות תמיד יש מיתוסים משפחתיים, שאת נאבקת כדי להתאים אליהם, כדי למצוא בהם את עצמך. הילדה בסיפור היא דוגמא קיצונית, כי מספרים לה שהכל בסדר והמשפחה מושלמת, ומעבירים אותה עינויים מזעזעים. ההתייחסות הזו של "כתיבה לגטו"... סו וואט? לאדם שעבר גילוי עריות עושים רצח אופי, דה- הומניזציה לקורבנות, וחלק מזה היא הדחיה של הספר.

 

גם הספר וגם הדיסק שיוצא בקרוב מעוגנים ב'ריקוד המשוגעת'. בדיסק את מקריאה שירים מהספר, והרומן מאזכר דמויות ותחושות מאחורי השירים. יש לך איזו הרגשה שהחומרים לא עוברים? שיש לך אינרפרטציות אחרות עם השנים? או אולי מין צורך להשאר סביב ל'נמל הבית'?
זו שאלה שהתחבטתי בה רבות ואף הטחתי ראשי בקיר תוך כדי. לא פעם הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת לכתוב על דבר פרט לזה, תהיתי אם אהפוך להיות ק. צטניק של גילוי עריות, והחלטתי שאם זה גורלי - אז זהו. קולות הביקורת על זה איומים: אומרים שאני משעממת, שאני בוטה. ניחמתי את עצמי בכך שגם ק.צטניק וגם חנוך לוין הם אמנים מדהימים בעיני. אני שמחה לומר שבינתיים אני מוצאת את עצמי כותבת חמרים חדשים: סיפורי ילדים, סיפורים קצרים, שירים אחרים. אני נאלצת להיאבק על הזמן בשביל זה, אבל במקביל אני גם עובדת על משהו ארוך - כל פעם מזוית אחרת. מה שאמור להכתב ייכתב. אני לא כותבת למען המבקרים, על אף שאני נרעדת כשהביקורות מגיעות. האמת הפנימית שלי מבקשת, ואני משתדלת להרכין ראש אל האמת ולהיעתר לה. כשאני לא כותבת אמת, הדברים לא נכתבים, ודברים שאין בהם אמת הם לא רבי ערך בעיני. מה שמעסיק את הנפש הוא הדבר שחשוב שייכתב. לגבי הנפש, זו שאלה שאני נשאלת הרבה בסדנאות כתיבה שאני מעבירה. אין לי תשובה חד משמעית, התהליך מעורב לא רק בכתיבה. נכון להיום, ורק להיום, אני כותבת חמרים אחרים ממקומות אחרים, וזה אומר משהו על הפירות האישיים שלי. יצאתי נשכרת מעיסוק בחומרים הקשים.

בדיסק, כמו בכתיבה, ניכרים מעברים מאוד חדים בין עדנה מאוד 'נשית', מלנכולית, לבין אמירה מאוד מיליטנטית ובוטה. יש גם הרגשה שהגיטריסט לא מלווה אותך אלא עומד במקביל לך, מתנגש בהקראה.
אני באמת עוברת בין כמה מישורים, ביניהם ביצוע טקסט מאוד קשה בקול הכי מתוק שאני מצליחה להפיק. זו לא טכניקה שגייסתי לי כדי להעביר את החומר, אלא משהו שהתגבש בי תוך כדי העבודה. בדיעבד אני מבינה שהקול תפס את הדואליות של המצב. את ה'הכל בסדר', כמו הקראת סיפור לפני השינה, וגם את הכאב והצעקה. את הדואליות אני מנסה לשקף בהקראה. הקיצוניות הלא-תאומן שייכת לחיים עצמם. אחד הסיפורים שלי בנוי על משפט שהרב אומר בחתימת תפילת ערבית של יום ששי: "שבת שלום לכולם". למה לכולם? גם לרעים? במיוחד ביהדות, שבה הרעים אמורים לבוא על עונשם. הרב שם עצמו לאלוהים, ובשורה התחתונה, מי יושב בבית הכנסת? סטטיסטית, בכל תפילה יושב לפחות גבר אחד שביצע מעשים מגונים בילדה. בכל כמה בניינים יש אחד, ואומרים לו בוקר טוב, ומחייכים.
על הדיסק עבדו איתי יונתן, שעזר "ללדת" את הדיסק, שהציל אותו מכלייה ועזר בהפקות ובסאונד, ומיריק פדרנקו, הגיטריסט, שבא מרקע קלאסי. היצירות הקלאסיות מאוד התאימו לי לדואליות הזו, הנגינה באמת מאוד עוצמתית, כמו הטקסטים. בדיסק ובהקלטות היתה תחושה של 'מריבה'. של חיכוכים שמנסים להתגבר אחד על השני, שעולים ויורדים מפני השטח.

 

הכתיבה, כמו גם ההקראה, מאוד ישירה, מאוד עירומה, נטולת עכבות. לא מפחיד להיחשף כך?
כן, זה מאוד מפחיד, אלא שאותי מפחיד יותר לעמוד מכוסה בשקרים ובהכחשות. אני משתדלת להמנע מהשקר שנקרא "המשחק החברתי". באתי מבית שהשקר שלט בו, ובמציאות של היום השקר הוא הדומיננטי, גם היום כבוגרת השקר מאיים על שפיות דעתי. אני לא רוצה להתמם, החשיפה הזו היא סכנת נפשות, וכמו ששרדתי יכולתי ליפול. כמו מנהרה שנחשים רודפים אותך בה, וביציאה אולי מחכה לך תהום. הביקורות מסתייגות, אנשים חוששים מה'עניין': 'מה את עושה עניין', 'מה זה ענייננו'. בכל ערב הקראה שהיה לי, בכל ריאיון, רציתי למות מפחד. אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות הכי חזקה. יש כעס עצום עליי, גם מצד נשים שאומרות שאני המונית, ולא רציתי לצאת לקרב. זכותי להתבונן בצילום משפחתי ולזהות בו את עצמי. יש לי זכות להיסטוריה משלי. לא ביקשתי פרובוקציות, לא רציתי להיות אמיצה. ביקשתי להיות אדם עם היסטוריה וזהות וזה לא התאפשר לי. נאלצתי להיאבק על הזכות לנכס לי היסטוריה שאני עדה לנכונותה. ב'התפשטות' הזו יש אימה, כי אנשים תופסים אותך כ'מלכלכת', כחושפת סודות משפחתיים, אבל אלו החיים שלי. זו האמת שלי. אותי מאשימים בחוסר צניעות, ואת המציצנות הפורנוגרפית והיצר הרכילותי של הקורא משליכים עלי. בכל פעם אחרי שיוצא לי ספר אני עוברת טראומה שוב, ובמקום להיות מזוכה ומנוקה, אני מוצאת את עצמי שוב על ספסל הנאשמים. תמיד לצד המקום הספרותי ה'נאור' יש את הבקשה הזו: 'אולי תשתקי?'

 

בספרים שלך מתוארת מציאות אורבנית מאוד מייאשת. ב'ריקוד המשוגעת': "כי אני ממדבר באתי ורב הצמא/ ובפאבים בעיר עבורי כבר אפס המקום..." האם זוהי באמת המציאות התל אביבית? ואם כן, האם יש כאן איזו התרעה, איזו קריאת כיוון לקהילה? בספרים העיר 'סוגרת' על האנשים, עם האלוהים שלה, עם האתרים שלה ("תני לו להטביע אותך/ בבריכת גן מאיר") והיא יכולה להציע רק ריק מאוד גדול, רק בדידות. כך את באמת רואה את תל אביב, את הקהילה?
יש הרבה אנשים בודדים בתל אביב, ואני מתארת לעצמי שגם במושבים וגם בכפרים. הגיבורה בספר היא בודדה לא רק בגלל העיר כמובן. הסקס הסתמי הוא תולדה של קושי להיות בקשר של אהבה, של קושי להיות נאהבת, ועם זאת המצב של היות נאהבת, כמפתח לרווחתה, לאושרה היחסי. אני לא מרגישה שייכת לקהילה מזה זמן רב. את הספר כתבתי מתוך עולם שהכרתי בזמנו, והיום אני לא יודעת עליו דבר.

 

השירה ככלל מאבדת פופולריות. תוצרים כמו הדיסק או הספר הם מהלך די נועז במציאות הספרותית בת זמננו. שירה "לסבית", היא ז'אנר או תת ז'אנר, או בעצם נדבך בספרות הכללית?
הממסד והקוראים עצמם לא מגדירים את השירה הלסבית, ולכן היא בעצם נותרה בלתי מוגדרת. אני חושבת שאנשים שהוציאו לאור את הספרים שלי ראו אותם כשירה טובה נטו. מנחם פרי חשב שזו שירה טובה, ולכן הוציא אותה לאור. רפי קינן, שהוציא את הרומן, חשב שהספר מצוין. אני באמת לא יודעת אם אנשים פועלים ממניעים סנסציוניים או למרות הסנסציה כביכול. ייתכן שהם תופסים את הספרים כספרות שעוסקת בנושא שהוא 'קוריוזי', פרובוקטיבי, מעין שוליים, ספרות של 'ווירדוז'. בסופו של דבר מעטות הנשים בעסקי המו"לות, והקול השליט, בביקורת ובהוצאה, הוא הקול הגברי, והוא שקובע את היחס לספרות.

 

את הדיסק את בוחרת להשיק ב'סלון מזל' התל- אביבי, (ב16 לינואר, בשעה 20:00, הקהל מוזמן, ה.ל) מוסד המקושר לתרבות שוליים, לאקטיביזם. האם את בעצם קושרת את עצמך לתנועות- שוליים מחאתיות בכוונה, מתוך אמירה כלשהי?
הייתי שם בערב בו הוזמנתי לקרוא משיריי, ואהבתי את האווירה; המקום מסביר פנים, בגובה העיניים, עם נטייה לפמיניזם. הגישה שלי היא בסגנון: 'היה פמיניסט והיה חברי', אין להם שאיפות כלכליות והם אף הציבו כתנאי להשקה את הכניסה חינם למי שלא יכול לשלם, במקרה שנגבה כסף. זה שבה אותי. בעיקרון, אני משוררת, ולא פוליטיקאית. גם אם מהמפד"ל או מתנועתו של כהנא יזמינו אותי לקרוא שיר, אסכים, בתנאי שדבריי לא יצונזרו, ובמיוחד לאור העובדה שהדיסק יוצא בהוצאה עצמית, במלגה קטנה יחסית של מפעל הפיס, אני משמיעה את קולי בכל הזדמנות שנקרית לי.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...