עוד בחדשות ודעות
 >  > 

כרוניקה של יציאה ידועה מראש

יציאתה מהארון של קורין אלאל התקבלה בדממה ובאדישות - מעשה נועז ויפה שנראה לגיטימי לחלוטין בעיני הציבור כולו, מה שמעיד, אולי, על התפתחות ומודעות בחברה הישראלית

קורין אלאל יצאה שלשום מהארון. יומיים עברו מאז שידור הראיון עם קובי מידן, ואני חושב שכבר די בטוח להגיד השמיים לא עומדים ליפול. הציבור לא מתכוון לצאת נגדה בהפגנות מחאה. קצב מכירת הדיסקים שלה לא ירד, כנראה שאפילו יעלה. אקו"ם לא הולכת לנדות את אלאל בגלל "קיום יחסי מין שלא כדרך הטבע", או כל האשמה מגוחכת אחרת. אף אחד לא מתכוון ללכלך עליה, או ללעוג לה, או לפגוע בה. את התגובה הכללית ליציאה של קורין מהארון, מעבר לראיון המרגש, מעבר למעשה האמיץ, מעבר לחשיפה ולניראות, ניתן לכנות רק בשם אחד אדישות.

בסופו של דבר, כנראה שלאף אחד זה לא ממש אכפת. ואל תחשבו חלילה שאני מזלזל. לא בקורין, שעשתה מעשה נועז ויפה. לא בציבור ההומו-לסבי, שמתרגש בצדק מהאירוע, ומבין את החשיבות החברתית שלו. גם לא בציבורים דתיים או אחרים, שרואים ביציאה מהארון מעשה נפשע ומזעזע. אבל אני בהחלט חושב שלרוב רובו של הציבור בארץ, זה פשוט לא משנה לכאן או לכאן. האדישות הזו היא כנראה ההישג הגדול ביותר עד היום של המאבק החברתי ההומו-לסבי בארץ. הומוסקסואליות כבר איננה טאבו. היא איננה מגעילה, לא מאוד מפחידה, לא ממש יוצאת דופן, אפילו כבר לא מפתיעה. נראה כאילו ההומוסקסואליות בישראל התקבלה כתופעה מוכרת ומקובלת.

נכון שרבים עדיין מעדיפים שהומוסקסואליות לא תהיה קשורה אליהם באופן אישי, שלא תהיה בסביבתם הקרובה, אבל כל עוד מדובר ב"אחרים" אמנים, שכנים, או סתם צועדים במצעד הגאווה אין ממש בעיה. לאור התגובה האדישה הזו, נראית כמעט תמוהה העובדה שקורין חיכתה כל כך הרבה שנים כדי לצאת מהארון. עוד יותר תמוהה נראית העובדה שאומנים ואנשי ציבור רבים אחרים עדיין אינם מעזים לעשות צעדים דומים. כנראה שהפחד הנורא מהחשיפה, מגילוי הסוד ומהתגובות, אינו פחד ריאלי. אין באמת ממה לפחד. יתכן שהפחד אינו באמת פחד מהתגובה. יתכן שהפחד ביציאה מהארון איננו במה שיגלו עלינו אחרים, אלא במה שנגלה אנו על עצמנו. קשה לעמוד מול עצמך ולומר לעצמך: אני הומו. אני לסבית. אני נמשך לבני מיני, מתאהב בהם, אוהב אותם, רוצה לחיות אתם את שארית חיי. מניסיוני אמירה כזו קשה אפילו לרבים שחיים באופן גלוי יחסית כהומוסקסואלים. אל מול הפחד העצמי הזה, היציאה מהארון הופכת להודאה עצמית קשה. למעשה שכמעט אין ממנו חזרה. הרי מרגע שידעו כולם שאני הומו, שאני לסבית, הם יצפו ממני לחיות כך. הם יצפו ממני לממש את הזהות שהכרזתי עליה. הם יצפו ממני לא להתחרט. וגם אם אתחרט, הרי תמיד יזכרו שפעם הייתי אחר. אני חושב שמצב זה הוא אחד האלמנטים המפחידים ביותר בחשיפה.

אלא שבכל פעם שחבר בקהילה מתקרב אלי ומספר לי את סיפור חייו האישי, אני נדהם מחדש לגלות כמה הסיפור הזה דומה לכל הסיפורים האחרים שאני מכיר, שלי ושל חבריי. כמו בכרוניקה של חיים ידועים מראש, כולנו עוברים פחות או יותר את אותו התהליך. הניואנסים משתנים, אבל העיקר נשאר.

הסיפור תמיד מתחיל בגילוי עצמי. לעתים מוקדם, לעתים מאוחר. אחר כך באה תקופה של חוסר אמון, בדיקה, בדרך כלל בלי לספר עדיין שום דבר לאף אחד, בדרך כלל מלווה בכאב גדול. עם הזמן מגיעה גם החשיפה, לפעמים מוקדמת, לפעמים מאוחרת. לפעמים אמא יודעת ראשונה, לפעמים האח, לפעמים החברה הכי טוב. לפעמים אבא יודע אחרון, לפעמים הבוס. לפעמים התגובות אוהדות מהרגע הראשון, ולפעמים לוקח זמן, או אפילו הרבה זמן, עד שכולם מקבלים. אבל בסופו של דבר - הסיפור הוא אותו סיפור, הכאב הוא אותו כאב, והשנים המבוזבזות הן אותן שנים מבוזבזות.

כשאני שומע סיפורים כאלו היום אני רוצה להגיד למי שמולי: תשמע, אנחנו כבר היינו במקום שלך. כבר התלבטנו את ההתלבטויות האלו. כבר פחדנו את הפחד הזה. אני רוצה להגיד לו: אנחנו כבר התגברנו על הפחד לא פעם ולא פעמיים, כבר בדקנו את התגובות, כבר שילמנו את המחיר. אני רוצה להגיד לו: אתה לא חייב לעבור שוב את כל מה שכבר עברנו, תלמד מהניסיון שלנו. ואני אף פעם לא מצליח להסביר למי שעוד לא יצא כמה היציאה מהארון פשוטה, וכמה היא משתלמת.

הסיפור של קורין הוא הסיפור של כולנו. אני בטוח שבמבט לאחור ייראו לקורין ההמתנה הארוכה והשנים שעברו כבזבוז מיותר. בואו נלמד כולנו מהניסיון שלה. זה לא משנה אם אני אמן מפורסם, פוליטיקאי, סטודנט באוניברסיטה, או כל אחד אחר. הסיפור ממילא יסתיים באותה הצורה. השאלה היא רק כמה נכאיב לעצמנו עד שנגיע בסוף לפתרון הפשוט והמתבקש.


מסע האמיצים / אורבני (ברזוליק)

הבט אחורה בזעם,
תגיד שהזמן לא חוזר.
אך זכור בלבך פעם אחר פעם,
זאת הדרך ולא של אחר.

והדרך שלך היא הדרך שלנו,
כולנו צעדנו בנתיב המפותל.
רצינו לצאת ולא יצאנו,
במבט לאחור..אולי קצת חבל.

את הדרך הזאת כל אחד לעצמו,
יעבור לבדו במסע אמיצים.
הדרך לחופש תיתן לו את שמו
ואין קיצורים ואין תירוצים.

ותמיד כל סיפור נשמע קצת נדוש,
"שנים חשוכות ואז דמעות ההורים".
האם זאת כרוניקה של ידועה מראש,
האם לכולנו אותם סיפורים?.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...