עוד בחדשות ודעות
 >  > 

בית קל"ף: הסיפור האמיתי

לאור הדיון החברתי סביב פתיחתו של בית קל"ף, גילויי ההומופוביה ושאלת מיקומו, מגיבה ליאת גלר חברת ועד קל"ף, ומספרת את הסיפור האמיתי שמאחורי בחירת המיקום

"הלסביות הולכות צעד אחד קדימה, ומוכיחות שוב, למי יש ביצים." (טל איתן, GoGay). תאמינו או לא, לא חיפשנו להוכיח שיש לנו ביצים, כי אין לנו ביצים ואין לנו שאיפות שיהיו לנו כאלה. בסך הכל רצינו בית חדש לקהילה הלסבית פמיניסטית בישראל.

שני דברים עמדו לנגד עינינו כשפתחנו את בית קל"ף החדש ברחוב יד לבנים: הראשון, האפשרות להשתמש במשאבי קל"ף הכלכליים לפעילויות נוספות במקום לבזבז אותם על שכר דירה. כל ארגון ועמותה בישראל יכולים להעיד שבשנתיים האחרונות המצב הכלכלי העגום משפיע עליהם ומחייב צמצום של החגורה. כשאין כסף ללחם, אין כסף לכלום - בטח לא לתרבות לסבית. כמות הכסף שקל"ף הוציאה על שכר דירה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, וחשוב יותר המצב הגיע לכדי כך שפעילויות מתוכננות נשקלו שוב ושוב ולעתים אף ירדו מן הפרק, כיוון שפשוט לא היה כסף.

ברגע שעלתה האפשרות לקבל מקלט מעיריית תל אביב ולקיים בו פעילויות, נפתחה הדרך גם להמשיך ולשמור על רמת הפעילויות ומספרן (ואף להוסיף עוד) וגם, כפי שאמר מיכאל רועה בעצמו, לקבל לגיטימציה מהממסד העירוני. בנוסף, רצינו להימנע מהסתגרות בגטו הקהילתי מסביב לנחלת בנימין, תוך התעלמות ממה שקורה בשאר המדינה. קל להיות לסבית ברחוב הירקון, הרבה יותר קשה להיות לסבית בשכונת התקווה (ותשאלו את אורנה אוסטפלד). אני לא אומרת שלסביות והומואים בפריפריה הם מסכנים, אני אומרת שאנחנו מפונקים.

קריאה של התגובות לידיעת החדשות על זריקת האבנים מלמדת על קיומן של דעות קדומות וגזענות בקרב הקהילה ההומו-לסבית. יכול להיות שיש הומופובים בשכונת יד אליהו, אבל הומופובים יש גם בנווה צדק וצפון תל אביב. עלינו מוטלת החובה לתת לתושבי השכונה הזדמנות להראות שהסטיגמות שקיימות סביבם (שוב גם בקרב הקהילה) הן מוטעות ונחלת העבר! הומופוביה קיימת בכל שכונה ובכל משפחה, ונאורות קיימת בכל מקום, צריך לחפש את האנשים, ולא את התדמית, שלילית או חיובית ככל שתהיה, ולראייה יהיו מי שיטענו שהאנשים האחרונים שצריכים להיות בעלי דעות קדומות הם הומואים ולסביות, והנה, גם בנו דבק החטא.

הועלו טענות שבית קל"ף החדש אינו נגיש ושנשים מפחדות להגיע. שטויות במיץ. אחד הגורמים הראשונים שנידונו לקראת המעבר האפשרי לרחוב יד לבנים היה נושא הנגישות בתחבורה ציבורית. לאזור בית קל"ף מגיעים לא פחות מ-8 קווי דן, מרחבי תל-אביב והסביבה (חולון, יפו, גבעתיים, פתח תקווה). מרביתם עוברים בתחנה המרכזית החדשה או ברכבת צפון. בנוסף, בית קל"ף ממוקם בשכנות מגורים שקטה ומוארת היטב.

האם נשים מפחדות להגיע? מאז התקיפה לא בוטלה אף פעילות בבית קל"ף, ואפילו באותו ערב קבוצת ה-25+ נפגשה בלא חשש. חוץ מזה, זו ההזדמנות שלנו, כקהילה, להיות נגישים לאנשים שגרים גם מהעבר השני של נתיבי איילון, או גרים מחוץ לעיר וזקוקים לחניה נוחה שלא קיימת במרכז העיר (תשאלו את כל מי שמנסה להגיע לאגודה באמצע היום). נכון שזריקת האבנים הדגישה לכולנו שהומופוביה עדיין קיימת בכל מקום. עם כל הכבוד - מי שחשב אחרת חי בפנטזיה. התגובה הנכונה היא לא לברוח חזרה ולהתחבא בבתים ולמצוא משרד שעולה הון תועפות באמצע תל אביב, אלא לנצל את ההזדמנות להגברת המודעות.

לא רק מצעד הגאווה אחת לשנה יביא לעליית המודעות וקבלת השונה. חייבים לקיים פעילויות הסברה ודיאלוגים שוטפים עם הקהילה. קל"ף פנתה לבתי הספר בשכונת יד אליהו בהצעה לקיום פעילויות הסברה בחינם, על מנת ליצור את אותו דיאלוג. בנוסף, קל"ף שואפת לקיים פעילויות לקידום נשים באזור, לאו דווקא לסביות ולאו דווקא פמיניסטיות. כל עוד שהקשר בין הקהילה לבין שאר האוכלוסיה הוא דרך מסך הטלוויזיה, לעולם לא תתפתח הבנה אמיתית וקבלת השונה. אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהסרט המצוין "תומר והשרוטים", זה שהרבה יותר קל לשמור על דעות קדומות כשהן לא עומדות מולך ומושיטות יד לשלום. בואו לא נהיה אלה שמסתגרים מאחורי דלתות סגורות.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...