עוד בחדשות ודעות
 >  > 

תרבות הומו-לסבית ושינוי חברתי

"הגטו הוורוד שמנסים פעילים ומנהיגים בקהילה ליצור בחברה הישראלית, ללא התחברות לקבוצות מופלות ומדוכאות אחרות בחברה זו, הוא מסוכן לעתיד הקהילה. התרבות הבדלנית ההומו-לסבית משקפת במדויק את המגמה הזאת, ואם מגמה זו לא תשתנה היא תחבור למגמות דומות שמובילים ש"ס מחד וקבוצות שוליים בקרב האוכלוסייה הערבית (בל"ד למשל) מאידך."

המושג תרבות הומו-לסבית נוגע לרוב בתרבות הכרוכה בלהיות הומוסקסואל מחוץ לארון בישראל. האהבה והאכזבה, הבעיות במשפחה והיחסים עם החברים, היחס כלפי הקהילה והיכולת באמת להיות חלק מדבר כזה או להיות יחיד בתוך דבר גדול שכזה ועוד. הבעיה לדעתי מתחילה כאשר דווקא הומוסקסואלים ולסביות המודעים לעצמם, מתעקשים ליצור תרבות אלטרנטיבית כוללת החותרת תחת אשיות התרבות ההטרוסקסואלית, שהיא בהכרח תרבות המבוססת על אלמנטים אשכנזיים, קפיטליסטיים, גבריים מאד, מיליטריסטיים ולא אחת שמרניים ביותר, עת הם מקדשים את מושג המשפחה הקונבנציונלי. הבעיה אצל תנועה החותרת לשינוי החברה הקיימת, וכמי שבוחן את הקהילה ההומו-לסבית בכלים ביקורתיים אני סבור שאכן מדובר בתנועה חברתית החותרת לשינוי יסודי בחברה הקיימת ובתפיסותיה, מתחילה כאשר קבוצות מסוימות בה חותרת ל"גטואיזציה" של הקבוצה, כלומר להיבדלותה מן החברה הכללית והסתגרותה במסגרת גטו בעל מאפיינים תרבותיים / לאומיים / דתיים מובהקים. אם למשל ניקח דוגמא מן התנועה לשחרור מהדיכוי המיני שמובילות הקבוצות הפמיניסטיות החל משנות ה60- של המאה ה20-, הרי שכיום הגוון השולט בתנועה זו - שחוצה מחנות פוליטיים, אגב - הוא אינטגרציה שחותרת לשוויון, ואילו גוונים שוליים חותרים להיבדלות מהחברה הכללית, למאבק פמיניסטי רדיקלי ביותר ואף לחתירה כוללת (שספק אם יש בה אלמנט קונסטרוקטיבי כלשהו) תחת אשיות החברה הכללית שעוברת שינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים.

                                                                                            * * *

מעטים המשוררים בישראל שניתן למקם אותם כמשוררים "טובים" ולמעלה מכך. אני עצמי הייתי מציב בשורה הראשונה את דליה רביקוביץ', יונה וולך ז"ל, תרצה אתר ז"ל, יהודה עמיחי ז"ל, מאיר ויזלטיר ועוד. רוב המשוררים הללו כותבים על חייהם, כאביהם, אהבותיהם, אכזבותיהם וכיו"ב, במובנים שאינם שונים מבחינה רגשית מן המובנים בהם כותבים משוררים הומוסקסואלים דוגמת אילן שיינפלד. לעומת השירה ההומו-לסבית הקיימת בארץ, על אחת כמה וכמה לעומת הספרות ההומו-לסבית הנבובה וחסרת המשמעות הנכתבת בישראל, אותם משוררים (וסופרים) מהווים הן אוואנגרד לירי-פואטי והן אוואנגרד פוליטי של ממש. אע"פ כן, התרבות ההומו-לסבית הישראלית - שהיא בהתהוות מבחינה היסטורית - מתעלמת מהם במופגן. מבחינתה, ספר חדש של אילן שיינפלד ראוי לסיקור נרחב ולפרסום רב, ואין ספק ששיינפלד הוא אכן משורר טוב וסופר בעל איכויות כאלו ואחרות, אולם מדוע ספר שיריו החדש של ויזלטיר - "שירים איטיים", איננו זוכה לתהודה נרחבת כפי שזכה לאותה תהודה בתקשורת הכללית, ההטרוסקסואלית? האם ויזלטיר, משורר בעל שיעור קומה עצום, איש שמאל ופלורליסט, אדם בעל השקפות חברתיות לעילא ולעילא, איננו ראוי לתהודה כמו אילן שיינפלד - ולדעתי, הרבה יותר? יהיו אשר יאמרו שהתהליך אשר מבקשים להוביל מעצבי התרבות ההומו-לסבית ואלה אשר ניצבים בראש הקהילה ההומו-לסבית, הוא תהליך מהפכני המבקש להציג תרבות חלופית לתרבות השלטת ובכך מבקש לשנות את החברה מן היסוד. זו טענה נכונה ביסודה, אך האם טענה זו איננה מכסה על מגמה בדלנית-מסתגרת של הקהילה, שאיננה מבקשת לשנות את החברה אלא מסתגרת מפניה בדל"ת אמות של גטו ורוד? לדעתי, מעטים ההומוסקסואלים והלסביות מקרב המנהיגות הקהילתית והפעילים בקהילה המבקשים באמת ובתמים לשנות את החברה. היחס של הקבוצה הדומיננטית בקהילה ההומו-לסבית כלפי המושג "תרבות" - הספרות, השירה, האמנות - היא בבואה מדויקת וחדה של הערכה זו. ההתעלמות מהתרבות ההטרוסקסואלית, שבמקרים לא מעטים היא מהפכנית, ביקורתית ובת-ברית טבעית של התרבות ההומו-לסבית, משקפת את המגמה המסוכנת הזאת. השגת שוויון זכויות ושינוי חברתי ביחס כלפי הומוסקסואלים ולסביות לא יכול לבוא מתוך השקפות בדלניות, אלא אך ורק מתוך השקפות מהפכניות החותרות לשינוי באמצעות תהליך של אינטגרציה הדדית, שפירושו - בריאת חברה חדשה, סובלנית יותר, מתקדמת ופלורליסטית, שהיא ההפך הגמור מבבואתה הנוכחית של החברה הישראלית העכשווית, המקדשת ערכים המנוגדים לחלוטין לעקרונות הפלורליזם ולתרבות דמוקרטית, אזרחית וסובלנית.

                                                                                            * * *

הניתוח של היחס של הקבוצה הדומיננטית בקהילה ההומו-לסבית הן למעמדה העתידי של הקהילה בחברה הכללית, הן לחברה הכללית כסובייקט בפני עצמו והן למאפיינים של החברה הכללית - בראש ובראשונה התרבות, לא יהיה שלם ללא ניתוח מעמיק יותר בפרספקטיבה היסטורית-ביקורתית. המרקסיזם בהתפתחותו הנוכחית, כלומר בהתנערותו מהתפישות הקומוניסטיות הטוטליטריות שאפיינו את ברית המועצות ובאימוצו את התפיסות הביקורתיות השמאליות המערביות (המהפכנית הגרמנייה רוזה לוקסמבורג, המהפכן האיטלקי אנטוניו גראמשי, ממובילי התפיסה המהפכנית של מרד הסטודנטים בצרפת בשנת 1968 - ד"ר הרברט מרקוזה ועוד), יכול להציג ניתוח היסטורי יותר כולל של הקהילה ושל יכולתה לגבש תפיסה מהפכנית שתוביל לעיצוב חברה חדשה.

במאמרו "סוציאליזם בעידן הקפיטליזם המאוחר", שפורסם בספר "המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן", כותב ד"ר משה צוקרמן, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב:

"השקפת ההיסטוריה של מרקס גורסת טלאולוגיה אמנציפטורית. כלומר, מרקס אכן מאבחן את הציוויליזציה האנושית כדכאנית מעיקרה (כאשר 'עיקרה' איננו מכוון להנחה מטאפיזית כלשהי, אלא לארגון החברה על-ידי האדם בתנאים ההיסטוריים הנתונים), אך הוא מזהה גם בתהליך ההתפתחות הציוויליזטורית מגמת שחרור אפשרי (ושוב, הכוונה לשחרור מאותם 'כבלים חברתיים', שהאדם בעצמו ייצר אותם, כלומר, לשחרור מדיכוי אנושי, שנוצר כתוצאה מפרספקטיבות חברתיות של האדם עצמו). יתירה מזו: הוא אף סבור כי בסופו של דבר, ניתן יהיה להתגבר על הדיכוי במעמדו כגורם חברתי, קרי, לארגן את החברה (הווייתו של האדם) באורח לא-דכאני". הניתוח החד, המדויק והנכון של ד"ר צוקרמן את ההגות המרקסיסטית, מקנה לנו יכולת לנתח ניתוח מעמיק של המצב הנתון של הקהילה ההומו-לסבית. הקהילה ההומו-לסבית נתונה - כמו ייתר הקבוצות המדוכאות באוכלוסייה - בסיטואציה היסטורית דכאנית שמלווה את כל שלבי התפתחות האנושות. רוב חברי הקהילה מדוכאים באותה מסגרת של הוויה חברתית מדכאת: משטר קפיטליסטי הנשלט על-ידי בעלי הון, בעל סממנים לאומניים באופן טבעי, מסוכסך ומפולג מבחינה תרבותית, עם נטייה בדלנית של רוב הקבוצות החברתיות המדוכאות, כאשר האלמנטים העדתיים (תרבות מערבית), המיניים (גבריות סטרייטית) והמיליטריסטיים מתווספים.

הדיכוי המעמדי פיתח צורות נלוות נוספות של דיכוי, והמרקסיזם המתחדש מנסה להתמודד עם כולן. דווקא משום שהקהילה ההומו-לסבית נמצאת בסיטואציה היסטורית שמדכאת, מפלה ומקפחת את הקהילה (ומצבה של הקהילה הוא יחסית טוב, לעומת אוכלוסיות כמו נשים, מזרחים, ערבים, תושבי שכונות, מהגרים ועוד), היא יכולה לחבור לקבוצות חברתיות מופלות ומדוכאות באוכלוסייה ועמן לחולל את השינוי החברתי המיוחל, את השחרור החברתי, ואם להשתמש בקלאסיקה המרקסיסטית - את המהפכה. אולם הדיכוי לעולם לא יחוסל ללא יכולת לארגן מחדש באופן כולל את החברה באופן לא-דכאני, ובמובן המרקסיסטי - בו דוגל כותב שורות אלו - לכונן חברה דמוקרטית והומנית של צדק חברתי, חברה סולידרית, חברה סוציאליסטית. המגמות הבדלניות בקהילה, המתבטאים בראש ובראשונה בשלילת או בהתעלמות מן אלמנטים רבים מן התרבות ההטרוסקסואלית, אינם מסייעים למגמה זו. ההישגים הם חלקיים ופורמליים, ומתבטאים בשינוי בחקיקה בלבד. אולם החוק הפורמלי והשינויים בו אינם משנים הוויה חברתית, לבטח לא מחסלים אפליה ודיכוי. עובדה היא, שבמדינת ישראל אין כיום שום חקיקה אנטי-מזרחית, אולם עדיין המזרחים מופלים ומצויים - יחד עם הערבים - בראש הצועדים במצעד המובטלים, העניים, הנבערים, המקופחים והמופלים בישראל.

השינויים בחוק הם שינויים קוסמטיים. הגטו הוורוד שמנסים פעילים ומנהיגים בקהילה ליצור בחברה הישראלית, ללא התחברות לקבוצות מופלות ומדוכאות אחרות בחברה זו, הוא מסוכן לעתיד הקהילה. התרבות הבדלנית ההומו-לסבית משקפת במדויק את המגמה הזאת, ואם מגמה זו לא תשתנה היא תחבור למגמות דומות שמובילים ש"ס מחד וקבוצות שוליים בקרב האוכלוסייה הערבית (בל"ד למשל) מאידך. התוצאה תהיה אחת: המשך התפרקות החברה הישראלית עד לקריסתה המוחלטת. רצח רבין היה ההתחלה של קריסה זו, והיא איננה נפסקת עד היום. בהיעדר תהליך מהפכני שיוביל לשינוי חברתי ולגיבוש חברה חדשה, תתגשם נבואתו השחורה של מרקס: "שינוי מהפכני של כל החברה כולה או שקיעתם המשותפת של כל המעמדות הנאבקים". טוב תעשה הקהילה ההומו-לסבית שתרים את הדגל הוורוד של המהפכה, שיהיה תחת הדגל האדום המהפכני של כלל הקבוצות הנאבקות.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...