עוד בתרבות ובידור
 >  > 

שעת הקווירים

יעל פיינפינט ראתה את "לנשק את ג'סיקה שטיין", ומעלה כנקודה למחשבה את העדר הנרטיב הלסבי האופטימי-קלאסי בקולנוע, דרך שני סרטי הקצה של הקולנוע הלסבי

בשנת 1961 יצא לאקרנים הסרט "שעת הילדים" של ווילאם וויילר שהיה אדפטציה קולנועית למחזה המצליח של ליליאן הלמן. הסרט, כמו המחזה, מספר את סיפורן של שתי נשים צעירות, שלאחר שרכשו את השכלתן בקולג' יוקרתי בארה"ב, חזרו לעיירת הולדתן לייסד ולנהל יחד פנימייה פרטית. אחת התלמידות בפנימייה, שהשנאה שתרחשו כלפיה כנראה תשרוף לכם את הסלון, מאשימה את השתיים ב-Unnatural relationships, ומאוחר יותר האשמתה מקבלת אישור משפטי לפיו הנשים חטאו ב-Sinful knowledge of one another. בסצינת השיא של הסרט, שירלי מקליין, שמגלמת את אחת הנשים, מתוודה בפני אודרי הפבורן (קראתם נכון, וחמש נשימות בדקה זה המומלץ) שהיא, מצדה, אכן נושאת באשמה. בשלב הזה אודרי הפבורן לא רוכנת לנשק את אהובתה, ומאוחר יותר הן גם לא חיות באושר ועושר. בסופו של תסריט, שירלי מקליין מאבדת את עצמה לדעת, ואודרי הפבורן חיה כסטרייטית-אלא-מה עד עצם היום הזה.

בנוף המוסרי של הקולנוע דאז הסרט השתלב בקושי. "שעת הילדים" היה ניסיון שני לעיבוד מחזה שנוי במחלוקת, שהוורסיה הקולנועית הראשונה שלו, "השלושה האלו", פילסה את דרכה לאקרנים עוד בשלהי 1936 מתחת עיניהם האורבות של הצנזורים. בגרסה ההיא, ההאשמות המרומזות ליחסים לסבים בין שתי הנשים הושמטו והוחלפו בהאשמות ישירות יותר לרומן של אחת הנשים עם "האנק" מקומי. גם "שעת הילדים" - כביכול הנועז מבין השנים, כביכול הבלתי מתפשר - גם הוא כזה שנמנע מאמירה הומוסקסואלית מפורשת. הצהרת האהבה המיוחלת נצבעת בגוונים אזוטריים וקודרים, ולסיכומה של טרגדיה אפשר לומר שסיפור אהבה אתם לא תקבלו שם. מה כן תקבלו?
אתם תקבלו את שירלי מקליין בסצינת ווידוי מצמררת שסופה ב-I feel so damn sick and dirty I can't stand it anymore, ואז תראו את המיטה הנצחית שבה היא תישן עם מפרקת שבורה. חדות ההבחנה שבניכן עשויות לראות את הסצינה פעם נוספת בחלקה הראשון של טרילוגיית הסיפורים "אם הקירות יכלו לדבר 2", שם הבימאית מרטה קולידג' מצטטת את סצינת הוידוי מ"שעת הילדים" שניה לפני שהיא הורגת לנו לסבית נוספת. גם שם הלסבית השורדת נשארת חסרת כל, מנודה, וגם שם - אובדנה ואבלה סובלים את הסבל המר של הבלתי-נראות. לסרט ההוא דווקא אין לי טענות: בו אנחנו לפחות מקבלים את שרון סטון מעורסלת בזרועות דג'נרס, ואת ההיא מדוסון קריק חולצת שד מושלם שזוכה למגע שפתיה של בחורה ששדיה לא פחות מושלמים ולא פחות חשופים.

את הסרט "שעת הילדים" ראיתי לפני שנה בהתרגשות גדולה. לא היה לי שום עניין בשיפוט ערכי של הסרט, וגם לא בהתבוננות משכלת על התרבות הקולנועית של המאה המצולמת הראשונה. אני רציתי רומן לסבי. רציתי "חלף עם הרוח" או "קזבלנקה" - קלאסיקה הומוסקסואלית שתלווה אותי בשארית חיי ותאביס אותי בנרטיב לסבי רומנטי עד קבס לגבי הזוגיות האלטרנטיבית. אם אפשר שיהיה בשחור-לבן וילווה בפס-קול צרוד ונשי, אני לא אמחה.
רציתי ולא התרציתי. צווארה הצחור של אודרי הפבורן מעולם לא זכה לליטוף ידיה העדינות של שירלי מקליין, ולמרות שהדיאלוג בין השתיים ללא ספק מסתחרר, גם אם בהססנות, סביב האהבה הלא ממומשת בניהן, המתח המיני היחיד היה ביני ובין הטלוויזיה. נרטיב לסבי ממש לא קיבלתי משם. אם הייתה שם אהבה, היא לא בהכרח הייתה דו-סטרית, ואם היא הייתה דו-סטרית היא לא בהכרח הייתה רומנטית, קל וחומר מינית.
למוסר השכל הנוקב שאמור היה להימסר לי, עד היום לא השכלתי להתמסר. במקום, הפקתי לקחים משלי. את רוצה נרטיב לסבי? את רוצה אגדה הומוסקסואלית? את רוצה שהנסיכה תנשק צפרדע שתהפוך לעלמה יפת תואר? את תתאכזבי.

אל תטעו בי. המאמר הזה הוא לא עוד רשימת טענות כלפי התרבות הלסבית. יש תרבות לסבית, כן, יש. יש יוצרות שעושות רוק איכותי, ואומנות איכותית וגם שירה. בטח שירה, המון שירה. יש גם קולנוע לסבי, אני לא רומזת שאין. אבל אין מיתוס. אין בחורה אמיצת לב ויפת מראה ששולפת את אורידיצ'ה מהשאול, ולא נסיכה שחומת שיער ששרה סרנדות בחצר של איזולד רמת-היחש. אין את זה בסרט, ולא בספר, וגם אם תמצאו לי את זה בסרט סוג ד' של תת-ז'אנר נשכח, זה לא יהיה נגיש. זה יעדר את ניחוח הבידור שהופך את "ארוחת בוקר בטיפאני'ס" למתקתק לכל נפש, ואת "כשהארי פגש את סאלי" לשנון אבל לא אליטיסטי. חסרות לו הכוונות הפשוטות והנקיות ממודעות עצמית, שיש לכל סיפור אהבה שהלחין את רחשי הלב מאז ראשית התרבויות. חסר לו הרצון הפשוט לספר סיפור. עוד סיפור אהבה. כמה פשוט ככה בלתי מושג. אנחנו לסביות, אין לנו "סתם" סיפור אהבה. יש לנו ארון שזחלנו ממנו, גבר שברחנו ממנו, גבר שאנחנו סתם לא סובלות ופקולטות ללימודי מגדר שיסבכו אותנו עם עצמנו גם אם הסתדרנו יפה עד עכשיו.

מאז "שעת הילדים" ראיתי עוד לא מעט סרטים, שאמורים היו, לפי דיווחיהם של אתרי אינטרנט כאלו ואחרים או לפי דיווחיהם של הומוסקסואלים כאלו ואחרות, להשביע את רצוני. הם לא. "סרטים לסבים, הם תת-ז'אנר בתוך תת-ז'אנר, וככאלו הם יכולים להיות או מאוד גרועים או מעולים", אמרה מישהי שלא ראתה אף אחד מהם, אבל היא לא צריכה כי יש לה נטייה חזקה להיות צודקת בכל מקרה.

רק על עצמי לספר ידעתי, וגם את זה אני עושה עם לא מעט אי-דקויות, אבל אני משוכנעת שאם במזווה הפרטי שלי המזון לנשמה נעדר מרכיבים לסבים, ייתכן שהדבר מעיד גם על מצבן של אחרות.
בחיים כמו בחיים יש לי נטייה לנסות פעם נוספת. אם היה לי גב גמל היה צריך הרבה מאוד קש כדי לשבור אותו, ואולי אני פשוט חצי מזוכיסטית כמו כולם. מוכנה להתאכזב יותר ממה שאני מוכנה להודות. לפני שבועיים נסעתי לפסטיבל הסרטים בחיפה לראות את הסרט המדובר
"Kissing Jessica Stein" בבימויו של הרמן וורמפלד.

"לנשק את ג'סיקה שטיין" מספר את סיפורה של רווקה יהודיה מצליחה ונחשקת, שבפיתול עלילתי שתיאורו לא חשוב כרגע, מוצאת את עצמה נענית בחיוב למודעת היכרות במדור "אישה מחפשת אישה". ג'סיקה, להפתעתה ולהפתעת הסובבים אותה, פוצחת במערכת יחסים לסבית למהדרין, שמכשירה אותה, בסופה, לאהבה הגדולה של חייה.
הסרט היה סרט נפלא. היו בו שנינות וודי-אלנית, תחכום נשי, אסתטיקה ארוטית וגם סצינת יציאה מהארון שהשאירה אותי עם דוק בעיניים. הסרט היה מלא חן ושיק, אבל גם הוא כשל בסיפוק הנרטיב הלסבי הנחשק. ייתכן בגלל שלא לכך הוא כיוון. שתי שחקניות התאטרון הסטרייטיות שכתבו את המחזה לברודווי ומאוחר יותר גם עיבדו אותו לסרט ניו-יורקי מפתיע - ההטרוסקסואליות שלהן גולשת לכל חלקה לסבית טובה. הסרט הוא טוב, כבר אמרתי, והוא גם נחמד ואוהד בשבילנו, וככזה אני ממליצה לכם לראות אותו בהמוניכם. מאז "לשמור אמונים" הוא ללא ספק הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר, וזה אמרו חכמים ממני. יתרה מכך, לכמה דקות של זמן מסך שכולו נשי, הוא מצליח ממש לעורר התרגשות בקרב לסבית שצמאה לדייקית על המרקע. יתרה מאלו, הסרט גם משכיל להציג את העמדה ההגיונית עד דמעות "בואו נשאיר את הלסביות לסביות ואת הסטרייטיות סטרייטיות, ונביא לכולם אהבה כמו שהם רוצים וצריכים".
כל זה יפה ונכון, אבל דוקר לי הקוץ שבאליה. אי אפשר לשכוח שאור הזרקורים בסרט הודלק כדי להאיר, בסופו של דבר, על עוד מערכת יחסים הטרוסקסואלית. סיפור האהבה הגדול שם הוא זה שבינו ובינה. הלסבית אמנם שם, כן היא שם, והיא גם מאושרת בסוף, אתם תראו, אבל היא אלטרנטיבה נשכחת. הסיפור המזוקק הוא סיפור אהבה הטרוסקסואלי נפלא כחרוז נוסף במחרוזת אינסופית של סיפורי אהבה הטרוסקסואלים. המחרוזת הלסבית נותרה קצרה.

בסוף הסרט הייתי מאוכזבת. שוב. אפילו שראיתי סרט מצוין. אפילו שצחקתי ונהניתי נורא. אפילו שלא היו לי הסתייגויות עקרוניות לגבי המסר החף מפגמים. "די נמאס לי, אני הולכת לכתוב תסריט בעצמי. אני אכתוב סרט ואקרא לו 'סיפור אהבה לסבי שנגמר טוב' וכל הלסביות בעולם יכירו אותו כמו שכל הסטרייטיות מכירות את 'רומאו ויוליה'". אמרתי לאנשים שבחברתם ראיתי את הסרט, בניהם ידיד הומו וותיק. הוא רצה לנהל דיון על ההשלכות החברתיות וההשתמעויות החברתיות שניכרות בו, ואני, שהסרבנות לניתוח מוסרי-ערכי-חברתי של סרטים מוכרת לי כאחד הטריקים העלובים של הפוסט-מודרניזם פתאום אימצתי אותה כגחמה פרטית שלי ששיקפה, יותר מכל, את האכזבה שאותה היטיב לנסח אותו הידיד: "יעל רוצה שבסוף הנשים יהיו יחד באושר ועושר, או לפחות שימותו כלסביות אחת בזרועות השניה. היא יודעת שהיא לא תקבל את זה. לסביות אף פעם לא מקבלות".
הוא היה צריך לדעת יותר טוב מזה. אני לא פראיירית, וגם אני יודעת לעכור שלווה. בעיניים עצובות הזכרתי לו את מותו בטרם עת של יהודה-ג'אגר-לוי שובה הלב, וענן המרה השחורה אפף גם אותו. ובכל זאת, ידעתי שהמענה שלי רחוק מלהיות לעניין. ההומואים דווקא כן קיבלו את שלהם. כשג'אגר מת במארב בלבנון ההומואים קיבלו את הנרטיב המושלם: האהוב שיצא למלחמה ההיא ולא שב. זה פואטי ורומנטי בדיוק כמו בסרטים של הסטרייטים. גם כש"כסף שרוף" הגיע לאקרני הסינמטק, גאי ידע להגיד שהנה הנה מגיע נרטיב ה"בוני וקלייד" ההומואי, וכשכסרטיו ההומוסקסואלים של אלמודובר מוצגים על בסיס כמעט יומי, אנחנו מקבלים מיתולוגיה הומואית שלמה באצטלת מבוא לסינמטולוגיה. הלסביות - הן נשארות בלי אגדות.







תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...