לילה בצהריים

הופ, 17/9/17 13:07

הלוואי שהיתה לי תקווה

אני מרגישה שקרעו את הגוף שלי לשניים, והחלק שנשאר לי מדמם ומדמם.

איך יכולת לקחת את עצמך ממני? למה אני מרגישה חיבור שלא נגמר אף פעם?

אני נמצאת בחושך ולא רוצה להדליק את האור, וזו לא מטאפורה, זה פשוטו כמשמעו.

הדיכאון שלי הוא מחלה שמלווה אותי מאז שהלב שלי נפתח לראשונה, אבל כשהיית בסביבה,

כשהאמנתי,

חייתי.

פתאום אהבתי לחיות.

כמה אירוני ואכזרי זה היה שבדיוק באותם אחרי הצהריים אדמדמים, כששמתי לב שבפעם הראשונה בחיי אני נהנית לראות שקיעה - בדיוק אז ניתקת אותי ממך, באכזריות אין קץ ובקול קריר.

אין לי למה לקוות, לא בקשר אלינו. אבל הפצע בפנים מסרב להבריא.

החיים שלי מתים, ובצורה מעצבנת מאוד אני לא נגאלת מהם.

אריכות ימים - זה מה שנכתב לי.

תודה רבה אלוהים,

אני מבינה שאני בידור לא רע גם בשבילך.

הופ
➲ ההודעה הנוכחית
17/9/17 13:07
===========
20/9/17 15:58
כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...