הפעם הראשונה הייתה בשעת לילה מאוחרת, בחדר שלי, בבסיס עלייקה, ברמת הגולן. שמעתי פתאום קול פנימי האומר לי ליטל את קנה האם שש עשרה שלי, להכניסו אל פי ולירות בתוכו. מאז הסתובבתי כל השנים עם המוות שלי מקופל בתוך שקית. יחד איתו, תמיד השתמר בתוכי איזה זיק קטן של הבנה, שישנו אור בקצה האופק, שהחיים אינם מסכת אטומה וגמורה של קשיים, שישנה בהם גם תקווה, ושעלי רק לחפש אחריה / טור אישי

את הפעם הראשונה לא שוכחים אף פעם. לא את הנשיקה הראשונה, לא את הסקס הראשון, ולא את הטיסה הראשונה. בין היתר בזכות נוסע 54C, העונה לשם רוברט, שהיה הקראש האווירי הראשון שלי

מ"ילד חייב דמות אם" ועד "זה ניצול קפיטליסטי של נשים" - הנה מצעד מייצג של הטיעונים המופרכים שמתנגדי הפונדקאות אומרים, לרוב על רקע הומופוביה, בורות, או סתם טימטום / טור אישי

שלושה ברים בכל בלוק, בחורים בגופיות הולכים בחבורות ובוחנים את כל מי שעובר מולם, חנויות תחתונים של אנדרו כריסטיאן. ניו-יורק היא ממש כמו תל אביב על ספידים. כלומר, על יותר ספידים. פלא שאני כל כך אוהב אותה?

נראה שמלבד עבודה בזרועות הבטחון או המודיעין, דווקא עבודת הדיילות נתפסת כדבר המסתורי והקוסם ביותר בעולם. יונתן בר חושף את השאלות הנפוצות ביותר שנוסעים שואלים, בהצצה אל חייו של דייל גאה

אני מחלק את זמני בין ניו יורק, בנגקוק, פריז, לונדון, לוס אנג’לס ועוד יעדים נבחרים על פני הכדור. להיות דייל זו עבודה קשה, אבל אני לא מכיר עוד מקצוע שמאפשר לך להכיר את העולם לעומק, לחוות את חיי הגייז של כל מדינה ותרבות ולגלות את עצמי בכל יעד מחדש. הדקו את החגורות והצטרפו לטור חדש ב-GoGay

רקדתי במועדונים המלוקקים ושתיתי בירה בברים האפלים, יצאתי עם ההיפסטרים הירושלמים ועם האוחצ'ות התל אביביות. הייתי בקשרים רומנטיים ובזיונים זולים. הייתי ארוניסט ומוחצן, רציני וסטוציונר, מעורבב ומנותק. אני לא אגיד שראיתי הכל. אבל ראיתי הרבה. ועכשיו אני כאן כדי לספר לכם מה דעתי על זה