באפשרותך לאפס את סיסמתך באתר GoGay.
להמשך התהליך יש להזין את כתובת המייל עמה נרשמת לאתר וללחוץ על כפתור אישור.
מייל עם הוראות ופרטים נוספים יישלח לכתובת שציינת.
חבר יצא מהארון וסיפר לי שמתחת לחזות השמחה שלו, הוא מרגיש קצת עצוב וקצת בודד, בעיקר בימי שישי. בעיקר כשהוא יוצא, עם חברים, למסיבות ובילויים. שדווקא בתוך הביחד, הוא מרגיש הכי לבד. איך קורה שכל כך הרבה אנשים מרגישים את זה, ולמה אנחנו מחביאים כל כך הרבה עצב מתחת לחזות השמחה והמחוייכת
בעוד אנחנו תקועים עם תסביכי האוכל שלנו, דיאטה, השמנה, סכרת ומה לא, מתבוססים בכרס, צלוליטיס וזיעה - הגברים בברלין הרבה יותר בריאים, חסונים ונטולי משקל עודף. איך הם מצליחים, עם כל המאכלים השומניים סביבם?
אומרים שהחיים בברלין עדיפים על הארץ, עד שמגיעים לסוגיית הטישיו. בהתחלה, כשהגעתי לברלין, חשבתי שסתם נפל עליי מזל רע. הטישיו פה היה קשה. מה זה קשה? טישיו צה"לי. כזה קשה. לחרדתי גיליתי שזו מגמה
בכל חברת סטארט-אפ בברלין, כך נאמר לי, יש מחסן עם קירות מכוסים מגדלי ארגזים של קלוב מאטה, אחד על השני, כמו חיילי קפאין רדומים. מה זה אומר על התרבות המקומית, שאנחנו כל כך רוצים להיות חלק ממנה?
יומיים אחרי שהגעתי לברלין, השפתיים שלי היו מפוצצות משל הייתי ריהאנה, ידיי היו כשל חקלאי מיובל, ורגליי השירו קילופי עור לבנים כפתיתי שלג בכריסטמס. איך מתמודדים עם הקור הנורדי המקפיא?
המתנגדים לתופעת ההגירה מישראל טוענים ש"זו הארץ שלי, ואלחם בשבילה". אבל המלחמה היא מלחמת הישרדות יומיומית, מאבק על הזכות להינשא או להביא ילד, מאבק על ה"זכות" לרכוש דירה, להקים בית, לשמור את הראש מעל המים. מצטער - אבל איני רוצה שחיי יהיו שדה קרב
בשבילי ברלין היתה עיר פרועה, מוזרה והזויה, אבל אחרי שעברתי לגור בה, לעבוד בה ולחיות בה - פתאום היא נראית לי בדיוק כמו רחוב הברזל ברמת החייל. החלום ושברו
כשסיפרתי לאנשים שאני עובר לגרמניה, קיבלתי תגובות אוהדות, אבל גם האשמות ("פחדן", "יורד"), תגובות מאיימות ("מה תעשה עם הנאצים?"), "בדיחות" מעייפות על היטלר ונחשולים של קינאה וביקורת. איך מתמודדים?
נא להמתין...
